אהרון--שתיל2

אהרון שתיל

ט"ז טבת תש"ז - כ"ט תמוז תשע"א
31/07/2011 - 08/01/1974

אבא יקר ואהוב שלי,

כבר תקופה ארוכה שאני מתכוננת לרגע הזה, ועכשיו שהוא הגיע אני מוצאת את עצמי חסרת מילים וחסרת נשימה...

עכשיו, כשאנחנו נפרדים, חשוב לי להגיד לך שהיית אבא טוב. תמיד הרגשתי כמה שאתה דואג לי ואוהב אותי ושאני תמיד במחשבותיך. לפעמים דאגת יותר מידי...

מאז שאני זוכרת את עצמי ליוותה אותנו המחלה שלך כמו צל. כשהייתי בת שלוש בערך, התחלת לעשות דיאליזה, ואני זוכרת את המכונה הגדולה עם הצינורות האדומים שבתוכם זורם הדם. קיבלתי את זה כמובן מאליו ולא הפריעו לי המחטים, הריחות והדם.

אני זוכרת ילדות מאושרת. הרבה טיולים ושבתות בבריכה. אני זוכרת אבא פעיל ומעורב, איש אוהב אדם, טוב לב וחברותי. אדם שיודע הכול על הכול, אוטודידקט, סקרן ובעל זיכרון פנומנלי לפרטים הקטנים.

היית גאה בי כשהתחלתי לקרוא ולנגן במנדולינה, והקלטת אותי בטייפ הישן כל פעם שהתקדמתי ולמדתי משהו חדש. ובכל שנה באביב, כשהגינה שלנו פרחה, היית מעמיד אותי במרכז כדי לצלם אותי עם הפרחים ועם הקְלִיבְיָה הגדולה.

אחר כך, ב-1994, עברת השתלת כליה ואיכות החיים שלנו השתפרה. באופן מוזר אני לא זוכרת שום דבר מההשתלה למרות שהייתי בת שבע-עשרה... אבל למרות ההשתלה הבעיות הרפואיות לא פסקו ואתה השתדלת להילחם בהן, אחת-אחת, כמו דון-קישוט שנלחם בטחנות רוח, עד שעייפת. בשנה האחרונה עייפת מאוד, עד שנדמת.

אבא יקר שלי, אני מחוברת אליך בנימי נשמתי הדקים ביותר. נפשך קשורה בנפשי. אני אוהבת אותך מאוד. עכשיו תנוח, היה שקט.

 

שלך, יפעת