אולי מירון

אולי מירון

ח' אלול תרע"ד - ג' תשרי תשנ"ט
23/09/1998 - 30/08/1914

אולי (אולריך) נולד בעיר ברלין ב- 30 לאוגוסט 1914 כבן שלישי להוריו הנרי ומריאנה מילר

וכאח לאחיו אדי (אדולף) ומאיר (וורנר). משפחת מילר השתייכה באותה עת למעמד הבורגני על כל גינוניו, כולל מטפלת מיוחדת לטיפול בילדים, וכן עוזרת בית שהתגוררה בדירתם הגדולה.

אביו היה סוחר אמיד שעסק ביבוא סחורות, ומאוחר יותר עבר להפקת סרטים. בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את גרמניה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הפסיד את כל הונו וירד מנכסיו, ונאלץ לעסוק בתחום הביטוח. אימו היתה מורה, מקצוע אותו עזבה לטובת הטיפול וחינוך הילדים.

אולי כצעיר בין שלושת הבנים, נאלץ להפסיק את לימודיו בהיותו בן 16. ועבד למחיתו כשוליה בחברת ביטוח, וזאת בניגוד לשני אחיו הבוגרים שזכו לסיים את האוניברסיטה ולהגיע לדוקטורט. 

כמו שני אחיו הבוגרים הצטרף גם הוא לתנועת הנוער הציוני BLAU WEISS "תכלת לבן" שאותה עזב לטובת תנועת "השומר הצעיר". כחבר בתנועה הוא שימש כמדריך בוגר לחניכים צעירים, חבר בהנהגה הראשית (שם פגש לראשונה את אשתו לעתיד רות לנגר). 

עיסוקו העיקרי טרום פרוץ המלחמה היה הכנת בני נוער לעליה בלתי לגלית לארץ ישראל.

במהלך קייץ 1939 התמזל מזלם של רות ואולי להגיע ל"פלסטינה" כמלווים מטעם עליית הנוער, וזאת רק כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. היו אלה רגעים נפלאים הרחק מגרמניה הנאצית, שאפשרו מפגש מרגש עם חברי "במפנה" חבריהם לעתיד, שהיו עסוקים בהכנות לעליה על הקרקע והקמת קיבוץ דליה, אי שם מערבית לקיבוץ עין השופט באדמות הטרשים לייד הכפר "דליית אל רוחה".  

עם סוף הביקור בפלסטינה חזרו אולי ורות לתוך "לוע הארי" של גרמניה הנאצית. אולי חזר לווינה, ואילו רות ישירות לברלין. משימתם העיקרית הייתה- הכנת בני נוער לעליה, וזאת תחת פיקוח הגסטפו הנאצי, כשכל אחד מהם נמצא בסכנה מתמדת של מאסר.

ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב- 26 לאוגוסט 1939 עזבו אולי מווינה ורות מברלין (בנפרד), את אדמת גרמניה הנאצית לכיוון אנגליה, ושם התאחדו שנית ואף זכו להקים בית ואף לערוך חתונה רשמית. 

במהלך ששת שנות המלחמה 1939-45 שהו אולי ורות באנגליה, ויחד עם חברים נוספים ושליחי התנועה מהארץ, הם הקימו את תנועת "השומר הצעיר" מבני נוער אנגליים, ובני נוער  גרמני שהצליחו להבריח טרם פרוץ המלחמה.

במקביל להיותו של אולי כמדריך ופועל ב"הכשרה", זכה אולי להשלים את לימדי התיכון שלו ואף לקבל תעודת בגרות אקסטרנית.

מייד עם סוף המלחמה עלו אולי רות יחד עם בנם הבכור אמנון (נוני) שנולד בשנת 1942, והתאחדו עם חבריהם בקיבוץ דליה. כמו שני אחיו הבוגרים שעלו ארצה עוד טרם פרוץ המלחמה החליפו גם רות ואולי את שם משפחתם ממילר למירון. עם קליטתם בקיבוץ הפך אולי לפלח, מקצוע אותו אהב בכל נימי נפשו והיה מחובר אליו עד יומו האחרון. 

עם חלוף השנים, עזב אולי את הפלחה והעבודה כחקלאי, אבל נשאר קשור לענף כמנהל המוסך המשרת את כל ענפי החקלאות.עיסוק נוסף אותו אהב כמעט באותה מידה היה הדרכת בני נוער, עיסוק בו לקח חלק בהדרכת קבוצות נוער וגרעינים וזאת במשך שנים רבות. 

כאדם בעל מודעות חברתית עמוקה, אולי מצא את ביטויו כפעיל ומרכז ועדות רבות במהלך שנות חייו בקיבוץ. מעורבתו החברתית הביאה אותו לחקירת כמעט כל נושא על בוריו בעין פקוחה וביקורתית. וזאת תוך מעורבות אישית ואכפתיות מופלאה עד יומו האחרון. תכונת האופי הבולטת של אולי הייתה הסקרנות הבלתי נלאית. כל מפגש עם אדם לא מוכר, גם אם פגש בו באקראי, באופן כמעט בלתי מובן, הפכה שיחתם לדו-שיח מעמיק מתוך סקרנות ותהיה. יכולתו לפתח שיחה ולהקשיב הפכו עם השנים ליכולת כמעט בלתי מוסברת לפתרון של בעיות וקונפליקטים בין הבריות. 
לרות ואולי נולדו שלושה ילדים: אמנון, ירון ועמרי. אולי למרות עיסוקיו הרבים, וחרף שעות העבודה הארוכות היה אבא אוהב ודואג, אבא שמטפל בילידיו ככל שרק ניתן. אולי אהב את הקיבוץ והאמין עד יום פטירתו בקיומה של חברה שיתופית וצודקת. קשה היה לו לראות את השינויים שחלו בתנועה הקיבוצית והתפרקותו של רעיון השותפות והחברות ההדדית.

אולי  נפטר ב- 23 לספטמבר 1998 בגיל 84 וזאת עקב סיבוך של חיידק טורף שתקף אותו במהלך אישפוזו בבית החולים.