דליה רביד

דליה רביד

ח' כסלו ת"ש - כ"א אייר תשע"א
25/05/2011 - 20/11/1939

אמא שלי,
במטוס לכאן, מרחק של שלושה ימים, הרהרתי בך וניסתי לחשוב-מהו הדבר המאפיין אותך יותר מכל, מה התמצית שלך, הקפסולה הנקראת דליה רביד, אך גיליתי כי הגדרותייך רבות ומגוונות וכל אחת תלויית זמן, מקום וארוע.
לאורך חיי, ראיתי אותך נעה במסלולים שונים, תחת הגדרות שונות.
קודם כל-אמא דליה שגידלה אותנו בבית בחיפה, הרביצה בנו תורה ושיחקה איתנו במשחקים דידקטיים, עד שבגיל שלוש היינו מוכנים להתמודד עם העולם ונשלחנו לגן.
סיפרת לנו ושרת לנו :"אספר לך הילדה וגם לך הילד, איך בארץ-ישראל אדמה נגאלת" ואנחנו נרדמים לצלילי קולך, לא ידענו כי קעקעת בנפשנו את אחד מנדבכי האג'נדה הפרטית שלך-אהוב את האדמה, אהוב את הארץ. כשבגרנו לצלילי "היה היו זמנים מצעד פזמוני הישוב" וידענו לצטט משפטים נבחרים מתוך הספר "העופר", היינו חברים ראויים במשפחת רביד.
ואז בִּדחיפוֹת נמרצות ועיקשוֹת נותבנו אל ארץ הלמידה, כי הילדים של דליה ורובי חייבים ללמוד ולדעת! הלמידה בעינייך ובעיניי אבא היתה ערך עליון.
כשעברנו לקיבוץ פצחת בקריירה והפכת להיות "המורה דליה מדליה"
היצירתיות שלך פרצה במלואה וקהל תלמידיך היה חשוב לך ביותר.
כשהיינו באים לבקר עם הנכדים, היינו צריכים להמתין בסבלנות עד שהתלמידים שהגיעו אליך להנחיה של עבודה ייחודית בתנ"ך יצאו מהבית. ואז הפכת לסבתא דליה של "אספר לך הילדה" ו"עגבניה עגבניה".
הדרך לדוקטורט היתה רצופה בעמל של שנים, ישבת בביטחה בין הררי ספרים, קוראת בקפידה, כותבת הערות בעיפרון מחודד למשעי ומסמנת דברים חשובים בפתקיות קטנות. כל מי שפתח ספר בבית שלנו היה צריך להישמר פן יתכסה בקונפטי של פתקיות.
כל כך התגאינו בך-דוקטור דליה רביד, והכי מכולם התגאה בך אבא, שלצערנו לא זכה לראות את ספרך יוצא לאור. ואולי הדרך שאזכור אותך במיוחד אמא, היא הדרך בה עמדת והרצית מול קהל-משולהבת, משלהבת, עינייך חודרות ובוערות. כל הרצאה שלך היתה משולה בעיניי לביקור ביריד שוקק-בהינף יד שלפת ארנבות צבעוניות מכובעי קסם, אחזת בעובדות הלעוסות עד דק וּבִמחִי מילה בראת מהן עולמות חדשים ומפתיעים. כל הופעה שכזו לקחה את השומעים לסיבוב מטלטל בגלגל הענק וביורדם מהמתקן רפרפו סביבך-קוסמת המילים, בפליאה וראש סחרחר.
כעת, כשהיריד נסגר וקהל המבקרים נותר המום וחסר נשימה, תמיד תשארי בזכרוננו-נלהבת, מעמיקה, מורה בנשמתך.
דר' דליה רביד, המורה דליה מדליה, אשתו של ראובן רביד, אמא של נועה, ענת, מיכל ושי, סבתא של נעמה, רינת, רן, רותם, יעלה, אילאיל, צפריר, כפיר, קורן ושוהם וסבתא רבא של איתן.
אוהבת
ענת.

דברים שכתב איציק פלג
דברים לזכרה של דליה רביד ז"ל – איציק פלג       ‏27/05/2011
בני משפחת רביד היקרים, לבי לבי אתכם. אין מילים בפי, ואולי עדיף שאשב אתכם ואשתוק, כפי שעשו הרעים בספר איוב (ואני מצטט):
"וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ ... וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ... וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד".

שלשום, בשעה 9:30 בערב, כשרק צלצל הטלפון כבר הרגשתי בברור שהגיעה הבשורה הנוראה. ולמרות שידעתי שימיה של דליה ספורים, הבשורה היתה חדה וכואבת.

היתה לי הזכות לעבוד שנים עם דליה כרכזת המקרא במוסד החינוכי הרי אפרים. ביד בוטחת כתבת דליה תוכנית ייחודית ללימודי המקרא, שבמסגרתה כתבו התלמידים עבודה עיונית במקום בחינת בגרות בתנ"ך. היינו כל כך גאים בעבודה שלנו. התוכנית הייחודית נתנה לנו חופש פעולה בדרכי ההוראה ובתכנים.

דליה היתה מורה למופת. מורה לחיים לתלמידים רבים. מורה מאתגרת, שופעת אסוציאציות. לא היה אצלה בשיעור רגע דל, הכל זורם, הכל רלוונטי. והתלמידים נסחפו אחר ההתלהבות שלה, אחר אהבתה לסיפור המקראי. דליה היתה קשובה לכל אחד ואחד, ובתבונה רבה מצאה את דרכה אל לבם של תלמידיה.

דליה היתה אשת ספרות בכל רמ"ח אבריה. כחוקרת הסיפור המקראי  ידעה לשזור בתבונה חשיבה יצירתית, כמעט ללא גבולות, עם הקפדה ודיוק שיטתי, כיאה לכתיבה מדעית. בדברי ההקדמה לספרה, דליה מודה למנחה שלה, פרופ' יאירה אמית, וכך היא כותבת: "על שנתנה בי אמון בלתי מסויג, איפשרה לי להמריא, ובו בזמן דאגה לקרקע אותי כשדחקה בי להסביר את כל ה'מובן מאליוים'" . דליה היקרה, יאירה אמית נתנה לך את חופש הפעולה מסיבה אחת פשוטה: היא סמכה עליך, כי היא ידעה עם מי יש לה עסק, ובצדק.  

עם צאת ספרך התכנסנו בבית מרים כדי לברך אותך. וכך כתבתי לך בין השאר, "האהבה המשותפת של שנינו למקרא יצרה קשר חם ותומך גם בינינו
לאורך השנים, לא אשכח את השעות שישבנו בספריה, בהן עמלנו בהנחיית עבודות של חניכי המוסד החינוכי. פעילות שהעשירה לא רק אותם אלא לא פחות גם אותנו".

לפני כשנה, קבלתי הזמנה זוגית למפגש של החוג לתנ"ך בבית הנשיא. באופן טבעי הזמנתי אותך להצטרף אלי. לא ידעתי אם מצבך הבריאותי יאפשר לך לנסוע. ואת לשמחתי נענית ברצון. היה בזה מעין סגירת מעגל עבורנו. הנסיעה לירושלים החזירה אותנו לימים הטובים בהם נבחר צוות מורי התנ"ך בהרי אפרים כ'מורי מפתח' למקרא (כך כינו אותנו המארגנים). ואחת לשישה שבועות שלוש שנים ברציפות עלינו לירושלים כדי לשמוע דברי תורה מפי הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, שכה אהבנו. לא אשכח את הרגשות שהציפו אותנו ביום זה. כמה היית מאושרת. ואני הרגשתי נפלא שאני מצליח לשמח אותך.

דליה ורובי - שניים שהם אחד. איזו זוגיות מופלאה. לא ניתן לתאר במילים את המחסור והכאב שפקד אותך כשרובי הלך ממך.

את עבודת הדוקטורט על "יואב בן צרויה – גיבור שנוי במחלוקת", הקדישה דליה לרובי בשתי מילים: "לרובי – השותף". השנה היא תשס"ה. כעבור ארבע שנים יצא לאור ספרה אותו מקדישה דליה לרובי שלה, ובו היא כותבת את המילים שהיום מקבלים משמעות מצמררת: "לרובי, גם אם אתמהמה – חכה לי, כי בוא אבוא". איש לא חשב אז, שנבואתה תתגשם מהר כל כך, גם  לא דליה. בספרה, המונח על שולחני, היא כותבת לי, בין השאר: "...לזכר שנות עבודה משותפות, ובתקוה לשנות עבודה נוספות בעתיד".
אני קורא שוב ושוב את דברי הנבואה של דליה לרובי שלה, "חכה לי, כי בוא אבוא" ונזכר בדברי דוד המלך, אב שכול, שאמר לאחר שנודע לו על מות בנו:
"אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שמו"ב יב 23).

נוחי על משכבך בשלום, דליה היקרה.
 אדם ממשיך לחיות גם לאחר מותו בזכרונם ובלבם של היקרים לו
יהי זכרך ברוך
אוהב ומתגעגע
איציק פלג, עין השופט

דברים שכתבה לי אורית בתי מאוסטרליה במייל:
אבא
תודה ששתפת אותי. דליה היתה המורה האהובה עלי במוסד. כלכך עצוב לשמוע שזמנה הגיע כלכך מהר.
מקווה שבמייל הבא שלך יהיו חדשות טובות.
אוהבת
אורית

דברים לזכרה של דליה רביד ז"ל - כתבה פרופ' יאירה עמית
מותה של דליה הכה בי, לא ידעתי שהיא כל כך חולה. למרות שדברנו לפני זמן מה, היא נסכה בי אופטימיות. שהרי אם הייתי יודעת, לפחות הייתי באה לבקר... כשאני חליתי דליה ורובי הגיעו אלי עם כל העצות הטובות האפשריות.
הכרתי את דליה כבר בשנות השבעים והשמונים במסגרות של השתלמויות מורים, וידעתי שהיא מורה מחוננת, עם ידע אדיר הן במקרא והן בספרות, והעיקר עם רצון לא רק ללמד אלא לגרום לתלמידיה להעריך ולכבד את ספרות המקרא ולהקנות להם כלים, כדי שיוכלו להלך בה כבשלהם. מורה מתוות דרך, שבזכות התכנית הייחודית שעיצבה, זכתה להכרה ולהוקרה מהמבינים בנושא במשרד החינוך.
בסוף שנות השמונים היא באה להשלים באוניברסיטת תל-אביב את לימודיה לתואר השני. מיד נוצרה בינינו כימיה והיא החליטה לכתוב אצלי את עבודת הגמר לתואר השני, שעסקה ב"מעגלי פרשנות בבראשית לח". היא סיימה את העבודה ב-1993 בהצלחה מרובה, ושנים מעטות לאחר מכן הגיעה שוב והפעם עם תכנית לדוקטורט, בנושא: "עיצוב דמותו של יואב במחזור סיפורי דויד". תוך זמן קצר היא הגישה תכנית שאושרה והתחילה במלאכת הכתיבה. תלמידים מסוגה של דליה אין הרבה. כל פעם שנפגשנו, היא טרחה להודיע לי, אל תדאגי אני מתקדמת, ויום בהיר אחד היא מופיעה עם עבודה גמורה של מאות עמודים. עבודה שכולה פיוט, שילוב של ספרות ופסיכולוגיה ורק מה שמקובל לכנות חקר המקרא היא חסרה. לאחר שיחה ארוכה, דליה אמרה, אין שום בעיה. הבנתי. ותוך זמן קצר אביא גירסה מתוקנת. וכך היה. דליה אף פעם לא הסתפקה בפרק. כל פעם היתה מגיעה עם מאות עמודים, שהם הגירסה המתוקנת. המקוריות, האסוציאציות, הידע העשיר בתחומים, שאינם רק מקרא אפיינו את עבודתה, ואני הרגשתי ליידה כמו שוטר אקדמי, שצריך להכניס לתלם את היופי הזה, את הדמיון האין-סופי, לקרקע את העפיפון הצבעוני והמדהים למסגרות אקדמיות מרובעות ויבשות. מי עוד היה מסוגל לגייס את אריסטו, מקיאבלי, פרויד ועד אוכלוסיית הזנבנים בשמורת שיזף שבנגב, כדי לנתח את דמותו של יואב?
ועם זאת, מה שאיפיין יותר מכל את עבודתה של דליה הוא הפן הערכי, והדבר התבטא כבר בבחירת הנושאים. לא במקרה היא בחרה בדמותה של תמר אשת ער לעבודת המ"א שלה, ובדמותו של יואב לעבודת הדוקטורט. היא הזדהתה עם הסובלים והמקופחים ורצתה לחשוף את צדקתם. חשוב היה לה להראות שתמר צדקה מיהודה, כפי שחשוב היה לה להבליט את דמותו הנאמנה של יואב. היה משהו חתרני בהתייחסותה לטקסט, כי יותר מכל היה חשוב לה להראות את מורכבותו, את ריבוי הפנים שבו, את האפשרות לקרוא אחרת וכך לקעקע דעות מוסכמות ומקובלות.
השנים האחרונות היה קשות, בגלל מחלתו של רובי, בגלל שלא יכלה לחלוק עמו את שמחתה כשסיימה את הדוקטורט ואת צאתו לאור של ספרה.  בהקדשת הספר היא כותבת: "לרובי, גם אם אתמהמה – חכה לי, כי בוא אבוא". ואולי עכשיו כשהיא בדרך, הוקל לה. יהי זכרה ברוך.