רות מירון

רות מירון

ז' חשון תרע"ה - י"ח אייר תשע"ב
10/05/2012 - 06/11/1914

רות נולדה בברלין כבת הבכורה בשם רות לנגר, אחות לארי (היינץ) הצעיר ממנה כבשש שנים. האב יוליוס נולד בצ'רנוביץ' למשפחה אדוקה. בגיל צעיר עבר לוינה שם סיים את לימודיו ומשם לברלין. את אשתו מרתה, הבת הבכורה למשפחה פרוטסטנטית, פגש במקהלה של חובבי שירה. המשפחה המתבוללת התגוררה באחת השכונות המרוחקות של ברלין שם הלכה רות לבית הספר וסימה את הלימודים עם תעודת בגרות.
עם עליית כוחם של הנאצים וכאשר מספר חברי כתתה של רות הצטרפו למפלגה הנאצית, היא החליטה לחפש תנועת נוער ציונית וכך הגיעה להשומר הצעיר, שם פגשה את אולי. שניהם הצטרפו לתנועה כחניכים, ומהר מאד הפכו למדריכים וחברים ב"הנהגה הראשית".

ככול יהודי גרמניה, גם אביה של רות נלקח למחנה ריכוז ונכלא במחנה זקסן האוזן שליד ברלין. מרתה אשתו, הצליחה לאחר מאמצים רבים ובזכות מדליית הצטיינות ממלחמת העולם הראשונה, לשחרר את בעלה. בני הזוג גורשו מדירתם וכל זכויותיהם נשללו, עד סוף המלחמה  חיו בברלין. יוליוס היה חלק מקבוצת יהודים אשר הועסקה בעבודות מסוכנות של כיבוי שריפות, פנוי הריסות ופצצות בעיר המופצצת. בשלב מסוים התגיירה אמה של רות ובסוף המלחמה עלו לארץ והגיעו לקיבוץ דליה. את שנות חייהם האחרונות חיו בקיבוץ ליד בני משפחתם ולאחר מותם נקברו בקיבוץ.

במהלך 1939 ליוו רות ואולי כמדריכים, קבוצת נערים שעלו לארץ. בהיותם בארץ ביקרו את חבריהם לתנועה שעלו לארץ לפניהם והתעתדו להקים את קיבוץ דליה. בביקורם זה אף הספיקו לצפות על מיקומו העתידי של הקיבוץ מעל גבי מגדל המים של קיבוץ עין השופט. על פי סיכום מוקדם עם התנועה נעתרו רות ואולי לחזור לברלין, על מנת  להמשיך בפעילותם להוצאת בני נוער מגרמניה.
ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה, "נמלטו" שניהם יחד עם קבוצת החניכים האחרונה מברלין לאנגליה. החלטתם זו שלא להימנות עם קבוצת "המייסדים הראשונים", ולהמשיך בפעילות בברלין, הותירה בליבם תחושה עגומה של חברי קיבוץ וותיקים, אבל ללא "זכות ראשונים".


רות ואולי חיו את כל שנות המלחמה באנגליה ושם במזל טוב נולד בנם הבכור אמנון (נוני). עם שוך הקרבות ותום המלחמה, הצליחו שניהם להגשים את חלומם ולעלות ארצה. כך שבאיחור של כמעט 6 שנים מצאו את עצמם בין חבריהם הוותיקים בקיבוץ. 

רות החלה דרכה כמטפלת תינוקות, ועם חלוף השנים היא מחליפה את עיסוקה ומשמשת כמטפלת לשתי כיתות ב"מוסד הרי אפרים", קבוצת "יסעור" ואחר כך "דרור", וזאת למשך תקופה של 12 שנים. לאחר שמיצתה את עצמה בחינוך בני הקיבוץ, יצאה לפעילות תנועתית במסגרת מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי, במטרה לתרום מניסיונה. עם סיום תפקידה כפעילה בתנועה, חוזרת לקיבוץ ומצטרפת לצוות העובדות בסניף הדואר בקיבוץ. 

במהלך השנים נולדים הבנים ירון ועומרי, ובבוא העת שניהם  מתחתנים ובונים משפחה, כך שגם "החיסרון הנשי" במשפחה, מוצא את פתרונו – ובהצלחה יתרה.
ירון נישא לרונית, ועמרי מתחתן עם קירסטן. המשפחה מתרחבת, נולדים חמישה נכדים, וברבות הימים עוד ארבע נינות חמודות ונין. 

לאחר מותו הפיתאומי של אולי בסתיו ,1998 המשיכה בחיי היום יום הקיבוציים, טיפול ועזרה לאמנון תוך שמירה על קשר עם חברי קיבוץ מגילאים שונים ומעורבות והתעניינות בנעשה בארץ ובעולם.
בגיל 90 עברה רות ניתוח לב מסובך אשר השאיר אותה עם לב וראש בריאים יחסית אך עם פגיעה ברגל ממנה לא התאוששה וכך נאלצה לוותר על עצמאותה ועברה להתגורר ב"סביון" עד ליומה האחרון. 

עם מותה של רות ניתן לראות כי הולך ונמוג לו הדור של ה"יקים", דור של אנשי עקרונות ומצפון,  שנאלצו להיות "שותפים" מן הצד, לתמורות והשינוי במבנה הקיבוץ. עקרונות של שוויון וערבות הדדית, משתנים והופכים לחיים אחרים. 

רות הלכה לעולמה בסיבה טובה קרוב לגיל 98, אישה שחוותה כמעט מאה שנים של תמורות ושינויים. היא נקברה ליד אולי בעלה ובקרבת בנה הבכור אמנון שהלך לעולמו לאחר מחלת הסרטן, מעט לפניה.