שמחה ברסקי

שמחה ברסקי

כ"ט טבת תר"ע ו' אייר תשל"ה
17/04/1975 - 06/01/1910

שמחה – גדל וצמח בבית יהודי שורשי ועממי. עוד בילדותו ספג את אגדות אבא, שכולם סובבו סביב עם וארץ ישראל. דמויות מן המקרא נשתזרו בסיפורים על גיבורי אומה, מאבקיה וסבלותיה והכל הוגד בלשון עברית נמלצת, שהפכה כמעט לשפת הבית.

גם את צימאונו הבלתי נרווה לדעת ולספר שאב מתוך מקור זה ויחד עם אלה – יושר לב, ענווה, צנעה ואהבה לאדם. ואין תימה, שמגיל צעיר, קשר שמחה את גורלו עם תנועת הנוער החלוצית ועם חלום העלייה לארץ.

ראשית דרכו בתנועת "גורדוניה", בה גדל וצמח לאחד ממנהיגיה, מעצבי דרכה ומייצגה במרכז ה"חלוץ" ברומניה. אולם כאשר תנועה זו, אליה היה קשור באלפי נימים, הכריעה להסתייג מן הסוציאליזם המדעי, לא יכול היה שמחה להמשיך עם התנועה, כי זה נגד את השקפותיו. הוא וויתר על זכותו לעלייה מיידית, הצטרף ל"השומר הצעיר" כבוגר ומיד הוטלה עליו המשימה להקים את תנועת המבוגרים "בני עבודה".

המחיר היקר של שהיית 5 שנים נוספות ברומניה, היה לו כמקור לגאווה וסמל תמיד לעקביות, חוסר פרשה, יושר אינטלקטואלי ונכונות לשלם מחיר בעד השקפה ואמונה.

רק בשנת 1938 מגיע שמחה ארצה ומצטרף לקיבוץ "במעלה" במגדיאל, בו הקים גם את ביתו המשפחתי. כעבור שנה הוא נמנה עם ראשוני העולים להתיישבות על אדמת דליה.

דרכו בקיבוץ – נטבעה בחותם אישיותו המיוחדת: שמחה התמודד בכבוד עם המאמץ הכרוך בעבודה פיזית קשה בסיקול, בענפי חקלאות ומלאכה. היה מראשוני מדריכי הנוער העולה בקיבוצנו, נמנה עם מניחי היסוד למוסד החינוכי האזורי בהרי אפרים בראשית שנות ה-50 ובו הקדיש את מיטב כושרו ויכולתו בהקמת המעבדות ושימש בהם כמדריך ומרכז עד יומו האחרון.

דייה הייתה הצצה במעבדות אלה, כדי לחוש לא רק את כושרו ודמיונו היוצר, אלא בעיקר את אהבתו ומשיכתו אל רזי הטבע והמדע.

כמיטב יכולתו הוא ניסה להעביר יחס זה לחניכיו הצעירים ולא מעטים בהשראתו הפעילה, נדבקו ביחס נפשי ואינטימי אל עולם החי והצומח.

ברם, ידיעותיו וסקרנותו האינטלקטואלית לא נצטמצמו רק בתחום מדעי הטבע. הוא היה הן בית גם בתחום מדעי הרוח.

בקיאותו בתולדות עם ישראל והעמים ובמיוחד הפליא זיכרונו המבורך, שהיה מעין בור סיד, שספג כל טיפה ופירור מכל שצבר תוך עיון לימוד והסתכלות.

באלפי נימים קשור היה אל הארץ ובעיקר נמשך אל רזי העבר הקדום שלה; באיזו שקיקה היה יוצא לחפש שרידים מני עבר בדמות אבנים, כלים וכד' וכמה גא היה באוסף שנצטבר תוך עמל ויגע של שנים.

שמחה ליווה את המתרחש בקיבוץ בערנות מיוחדת; הוא לא הרבה להשמיע קולו, הייתה זו ערנות בלתי רועשת, שהזדהות, צמידות וסלחנות ביקורתית משמשות בה לסירוגין.

שקט ומרוכז בתוך עצמו היה באחרונה, רק מבטו החודר הקיף עולם ומלואו, בבחינת רואה ואינו נראה, אולם אור קרן סביבו, אור תבונה, רגש וחום אנושי.