בנימין דרור

בנימין דרור

29/08/2013 - 03/07/1927

לפני שנספר קצת על אבא בני שלנו, אנחנו רוצים להודות. להודות לכולכם על שבאתם לחלוק אתנו את המסע האחרון שלו. מסע שיצא מול ביתו האחרון ב"סביון", עבר על פני הבית שלו, האהוב והמטופח, והגיע למשכן הנצח המופלא, פה ביער - ביער שאליו לקח אותנו חורף-חורף לקטוף פרחים, בתחילת שנות השישים, כשעוד היה מותר, אך בעיקר ללקט פטריות: אירוע מרנין לב ונפש המתחיל בצעידה, התפרשׂות ביער, רחרוח, תרועת ניצחון למוצא הראשון, ומסתיים בישיבה מורעבת ומצפה מול פתילייה עם מחבת מבעבעת וריחנית של תבשיל, שרק הונגרים יודעים להכין. תערובת ייחודית של הרבה בצל, פלפל, פפריקה, הרבה עצבים, ואהבה. תבלין שהיה שמור אצלו על המדף במחסן ואותו פיזר בנדיבות על כל ארוחה שהכין. ארוחות שבהן יצק את כל אהבתו לנו ולאוכל, ואיש מאתנו לא מצליח לשחזר את טעמן הייחודי והבלתי נשכח.

 

רוצים להודות לכל האנשים הטובים שהיו אתו בתקופה האחרונה והקשה. לטובה, לנילי, לכל צוות העובדים של ה"סביון" שנגעו בו בנגיעה רכה, רגישה ואוהבת גם כשלא היה קל. לגתה ואיילת הטובות והמקסימות על הטיפול המסור והאנושי - הוא מאוד אהב והעריך אתכן. תודה מיוחדת לרופא המסור של דליה, נגב, על שעד לרגע האחרון השכיל לנהל אתו דיאלוג אנושי, מכבד ומתחשב. על שהבין גם דרך הפריזמה הרפואית, שגם אדם גוסס שמחלות רבות מכלות את נפשו וגופו עדיין זכאי לנהל את פרידתו שלו מן העולם בדרך בה יבחר. דרך שתשמור על כבודו ועצמאותו.

 

אבא שלנו היה איש לא פשוט. אדם של מורכבויות וניגודים. מוח חד ומבריק ונפש הונגרית הומייה, סוערת ושלוחת רסן; אימפולסיביות מחד, וסגירות נפשית מאידך; מוסר גבוה של עבודה, יושרה, הגינות, חריצות סוציאליסטית, ליד נהנתנות מחופשה, טיול, נקניק טוב, סיגריה וויסקי משובח, וכמה שיותר; ידיים מוכשרות שהופכות כל קש לזהב ונפש רומנטית ומתרגשת משקיעה יפה, מספר משובח; איש שידע לאהוב ולהעניק את כל כולו אך גם להיות ישיר, ענייני ולעתים פוגע;

 

מי שלא היסס לספר כל בדיחה שעלתה על דל שפתיו, ועשה את זה טוב, והאדם היחיד במדינה - אני חושבת - שנקנס פעמיים על נהיגה איטית מדי; גבר, חתיך הורס, שידע להקסים נשים, אך בעל מסור ואוהב לאיה שלו - אימא שלנו המתוקה, תיבדל לחיים ארוכים.

הוא נולד בהונגריה, גדל בכפר ליד סאטמר. ידענו על בית ספר שמרוחק כמה קילומטרים אליו הולכים ברגל יום-יום, על הורים אוהבים, על ארוחות מופלאות.

 

כל זה נגמר עם המלחמה הגדולה. הוא עבר לבודפשט ומשם הוברח על ידי "השומר הצעיר" לארץ. הכשרה בבית-אלפא, לחימה במלחמת השחרור, בפלמ"ח, משחרר הנגב, מפגש עם אילה, איה שלו, הצברית היפה והמנומשת מתל-אביב, ולקיבוץ - לקיבוץ דליה, יחד עם קבוצת השלמה א', קבוצה שלימים תעניק לנו חוויות בלתי נשכחות של ערבי מדורה סודיים, עם בשרים בלתי מזוהים והרבה-הרבה בדיחות גסות.

 

הכישרון הגדול שלו, לשלב מוח אנליטי וחריף עם ידיים מוכשרות, בא לביטוי ראשית במסגרייה, ולאחר מכן כהנדסאי של "זהר דליה". נוסע בעולם, קונה מכונות, בונה מגדלים, ובעיקר - נקרא בלילות רבים לתקן ולהפעיל, כשאיש מלבדו לא יכול לשכנע מכונה סוררת לחזור ולהפיק אבקת כביסה.

בין לבין עובד גם כאקונום ומלמד אותנו איך לטפל בבשר, ובעוד תפקידים חשובים, אך תרומתו המשמעותית, בעיניי, היא דווקא בשני תפקידים לכאורה שוליים, שבהם הביא לביטוי את רוחו החופשית והמקורית ואת יכולתו להוציא חלומות מהכורח לפועל.

 

הוא שהבין, עם עזיבתי הכואבת, שגם הורים לבנים שעזבו את הקיבוץ זכאים לישון בשקט בידיעה כי עבודתם החרוצה יכולה לעזור גם לבניהם הסוררים, והקים את ועדת הבנים ששינתה את הגישה וסללה את הדרך לסובלנות התומכת של היום.

 

והטיולים. מאז ומתמיד אהב לטייל. בארץ, ואחר כך בעולם. מיד כשנפתחו שערי שמים ולחברים מותר היה לטייל שלא על פי תור, הוא ארגן, מדי שנה כמעט, טיול לאימא ולחברים והגיע לכל מקום שאותו חלם לראות.

אך אהבתו הגדולה הייתה נתונה בעיקר לנו, למשפחה, ובזכות אהבה זו הוא הרשה לעצמו להיות נון-קונפורמיסט ולנהוג פעמים רבות על פי הלב ולאו דווקא על פי הנחיות ועדת חינוך, אליה נקרא לנזיפה באחת הפעמים. הוא העריך את החינוך המשותף, אך שמח בכל פעם שהיינו חולות ומותר היה לנו להישאר בבית. הוא מפנק ומפנק ואנחנו מוצפות באושר וממשיכות בחדווה להעלות את החום.

 

כילדה, אני זוכרת את ארוחות הערב בחדר האוכל, והוא כולו דרוך להבריח כל מי שמתקרב לשולחננו, בעיקר לדבר עם אימא שלנו על ילד זה או אחר. "זה זמן המשפחה," הוא מסנן בעיניים רושפות, בונה מעגל סודי של הגנה סביב השולחן, מנסה להפיק אינטימיות משפחתית בתוך הקלחת הציבורית, ואני מתכווצת מחוסר נחת ומ"מה יגידו" עליו אך מרגישה מוגנת ונאהבת.

 

האופניים הראשונים שבנה אפשרו לו לנדוד מהר בשבילי הקיבוץ. הוא האבא היחיד שמעז לבוא ולומר לנו "שלום" באמצע יום העבודה! לפני שעת אהבה... הוא חורט גביע על זכייתי, בגיל שש, בטורניר השח הפרטי שלנו, בו ניצחתי כמובן, ביושר והגינות, מהלך אַבָּאִי מתוחכם ועקבי שלא נגמר גם עם הנכדים, שעד היום קשה להם מאוד להפסיד ברֶמִי ולא מבינים שכשמערבבים ומחלקים קוביות של רֶמִי לא נהוג לשים את האצבע על הג'וקר ולטייל אתו עד שיגיע אליך... ואת זה הם לא למדו ממנו!!!

 

והיושרה הפנימית העמוקה באה לביטוי גם בשיחות על פוליטיקה. בקיבוץ מפ"מניקי שרוף הוא מעז לומר שבגין איש חכם ושכל מי שהוא סוציאליסט אחרי גיל 20 יש לו לב אבל אין לו הרבה שכל.

 

הורים נתפסים, בתחילה, כאלוהים שלמים, אחר כך קצת חצי אלוהים ואז מגיעה התקופה ארוכה שאתה מגלה כי הם בני אדם בשר ודם, ולמרבית השמחה מיד מגיעה תקופת הסבתאות והם שוב מתגלים כאלוהים, אלוהים בריבית דריבית. הגילוי את אבא שלנו בכל עוצמתו הגיע עם הנכדים. שם הוא הרשה לעצמו הכול ונהנה באופן מעורר קנאה.

 

סבא בני המופלא, האהוב, שהעניק לילדים שלנו רגעים וימים רבים של אושר טהור, ולנו העניק את האפשרות לראות את כל האיכויות המדהימות שלו כאדם חכם וטוב לב, נדיב ומסור, אוהב ותומך, מצחיק וכייפי.

 

אז תודה אחרונה מגיעה לך, אבא שלנו, על מה שהענקת לנו. על מה שקיים היום בתוכנו והוא שלך. ערכים ונורמות, כישרונות ואיכויות.

תודה על כל הזיכרונות הטובים שמעלים חיוך ושמחה, וגם על אלו שפחות, והם מציבים תמרור, מסמנים דרך ומעצבים אישיות.

 

תודה לך על שאהבת את אימא שלנו, איה, בעוצמה ובנחישות, ויחד אתה בנית לנו בית חם שתמיד היה כיף לבוא אליו, "להתרבץ" על הספה, לקבל מטעמים, להרגיש קצת כמו ילדות קטנות, לריב קצת, להתרגש קצת, להשאיר את הנכדים ולהתגעגע לפעם הבאה...

 

תנוח באהבה גדולה על משכבך בשלום.

 

בנותיך - אירית, סמדר ורקפת

 

דברים שכתב גיא