עדית טננבאום

עדית טננבאום

01/01/1996 - 01/01/1915

עדית נולדה בברלין בשנת 1915, בתם של לאון ומרגריטה אסט. היא גדלה בבית אמיד, וכיאה למעמד משפחתה היא למדה לנגן בפסנתר. עדית עלתה לארץ בשנת 1936 עם קבוצה של השומר הצעיר המיועדת להקים קיבוץ, כשמאחוריה פעילות ציונית ענפה בברלין, שם היא עבדה כמזכירה לצד גדולי הדור כמו סנטה יוספטל, מרדכי אורן ויצחק בן אהרון. בשלב הראשון היא מגיעה לכרכור, שם פגשה את אמיל בעלה וביחד עברו הכשרה חקלאית. בשנת 1939 כשהיא מטופלת בתינוקת בת שנה (מירה שהייתה הבת הראשונה של הקיבוץ) – עלתה עם קבוצתה על הקרקע ליד קיבוץ עין השופט במסגרת חומה ומגדל. שנה מאוחר יותר הקימו את קיבוץ דליה במקומו הנוכחי. כבת למומחה נעליים הקימה עדית את הסנדלרייה הראשונה בקיבוץ והייתה לסנדלרית מדופלמת. עדית הידועה בדייקנותה, התמדה וחריצותה עברה מספר צמתים ומקומות עבודה חשובים – כמטפלת ילדים וכמבשלת בענף הדיאטה המפורסם של הקיבוץ. בתחילת שנות הארבעים לחייה היא הופכת למעצמה תקשורתית, מקימה סוכנות דואר בקיבוץ, ממשיכה להדפיס את עיתון הקיבוץ במשך שנים רבות, אחראית על הטלפון היחיד שהיה מצוי בקיבוץ, על השירות הבולאי וכל תקשורת החוץ של אותם ימים עברה דרכה. הדואר בניהולה הפך במהרה לסוכנות דואר מתקדמת בעלת סיווג גבוה ויכולת פיננסית ענפה. כל מפעלי האזור גלגלו דרכה סכומי כסף גדולים.

גם מחוץ לשעות העבודה הייתה עדית ממהרת לתת חבילות או סתם מכתב רשום לחברי הקיבוץ, כי היא הייתה נפש טובה שאוהבת לסייע ולעזור לכל.

חייה המשותפים עם אמיל בעלה, הם פרי אהבה ויצירה מתמדת. שנות החמישים לחייו, אמיל מפלס את דרכו בתחום הפיסול והציור, כישרון שהוריש לבנותיו – מירה, רותי ונוגה, הממשיכות את מסורת המשפחה בשטחי אומנות רבים.

בשנותיה האחרונות שמרה עדית על נועם הליכות, חיוך מלבב והופעה נאה. כל סובביה אהבו את עדינותה, מאור פניה ועמידתה הגאה במחלתה.

כשנותרה לבד בקיבוץ לאחר מותו של אמיל, משארה עדית העוגן והבית שליכד את כל המשפחה הענפה, 3 בנות וחתנים, 8 נכדים ו-19 נינים ששמרו על קשר חם ואוהב עם סבתא עדית. העץ שנטעו עדית ואמיל בקיבוץ דליה, הכה שורשים עמוקים והצמיח ענפים המסתעפים ומצמיחים ענפים חדשים, רעננים ובריאים המלבלבים במקומות רבים בארץ.