פיקא סטרוסטינצקי

פיקא סטרוסטינצקי

5/12/1997 - 27/11/1916

פיקא נולדה בקישינב (מולדובה, רוסיה) להוריה דבורה ויצחק זילברג, שנתנו לה את השם פרידה. פיקא היה שם החיבה שהפך עם השנים לשמה הרשמי.

ב-1923 (גיל 6) החלה ללמוד בבית הספר היהודי של תנועת "הבונד".

ב-1929 (גיל 12) הצטרפה לקן "השומר הצעיר" בקישינב.

ב-1932 (גיל 16) הצטרפה ל"מנהלי הקבוצות הצעירות" בתנועת השומר הצעיר, וקיבלה את ניהול שכבת "המשקיפים" (כך נקראה שכבת הצעירים).

ב-1933 (גיל 17) יצאה להכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל, בחוות "החלוץ" בעיר יאסי שברומניה. שם ניצת הרומן בינה לבין עקיבא.

בינואר 1935 נישאו פיקא ועקיבא בבית עיריית קישינב, ומאוחר יותר ערכו חופה יהודית כהלכתה כדי למלא את רצון הוריהם.

 

ב-20 בספטמבר 1935 הגיע הזוג הצעיר על סיפון אוניית משא לנמל חיפה, והצטרף לחבריהם בקיבוץ "במעלה" שבמגדיאל, שהמתינו לעלייה על הקרקע כדי להקים את קיבוצם. פיקא עבדה במשקי בית ובכל עבודות הפרדס ואף קיבלה הסמכה כ"אורזת", שהיה מקצוע יוקרתי באותם ימים. כלומר, עבדה בעטיפת פרי הדר במושבות השרון.

בשנת 1936 הצטרפה לארגון "ההגנה" ועברה קורס איתות במורס ובדגלים. היא עסקה בשמירת הקשר עם היישובים הסמוכים בעזרת סימני האיתות.

ב-1 במאי 1939 עלה הקיבוץ על הקרקע והיא נמנתה יחד עם עקיבא על מייסדי דליה. עבודות סיקול האבנים בשדות דליה זרועי הסלעים היו חלק בלתי נפרד מעבודת החברים והחברות גם יחד.

בחודש מארס 1942 התגייסה פיקא לפלמ"ח. כעבור כשנה נפגעה במסגרת האימונים, נאלצה להשתחרר עקב הפציעה וחזרה לדליה.

במהלך 1943 התגייסה ל-A.T.S. - חיל הנשים של הצבא הבריטי ושירתה באיסמעיליה שבמצרים.

באוגוסט 1945, לאחר הניצחון על הגרמנים וסיום מלחמת העולם השנייה,

חזרה פיקא לביתה בקיבוץ.

לאחר המלחמה נודע לה כי שתי אחיותיה ומשפחותיהן נִספו בשואה, ואף הוריה מתו בזמן המלחמה.

 

בשנים הבאות עבדה בכל העבודות - בשדה, בדיר, בטוויית צמר כבשים, בבישול במטבח ובקומונה. במקביל מילאה תפקידים חברתיים וציבוריים והייתה חברה בוועדות שונות – חברים, תרבות, מוסד.

 

ב-1956 הצטרפה פיקא לצוות העובדים ב"ארד", עבדה במחרטות, ונחשבה לעובדת מהירה ודייקנית ביותר. המקצועיות, המסירות והאחריות שאפיינו אותה, הביאו לבחירתה לוועד העובדים, לראשות הוועד ולחברות בהנהלת המפעל בפברואר 1962.

 

בתחילת שנות ה-60 פתחו שלטונות ברית המועצות את שערי מסך הברזל לביקורי קרובים מישראל. בשנת 1963 נסעה פיקא לביקור בקישינב, ופגשה שם את אחיה (שהיה חייל בצבא האדום במלחמת העולם השנייה), את שלוש אחיותיו של עקיבא ואת בני משפחותיהם, וכן קרובים אחרים שלא ראתה במשך עשרות שנים.

 

משנת 1972 ואילך, עם פתיחת שערי בריה"מ לעליית היהודים לישראל, עלו כולם לארץ. פיקא ועקיבא התגייסו לסייע להם והשקיעו זמן ומאמצים גדולים להקל על תהליך קליטתם בארץ. כולם למדו עברית, נקלטו במקומות עבודה וראו כי טוב. אף אחד מכל בני המשפחות האלה לא עזב את ישראל.

 

בשנות ה-70, כשהגיעה לגיל פנסיה, למדה פיקא תפירה מקצועית, ועברה לעבוד בתפירת בגדים לחברים ולילדים. עבודתה הצטיינה בדייקנות ובאיכות התוצרת. גם כשחלתה המשיכה לעבוד, עד שלא יכלה עוד.

 

בשנות ה-80 החלו הנכדים "להגיע" בתכיפות גדלה והולכת, המשפחה התרחבה ועמה הנחת האין-סופית של סבא וסבתא. כל נכד ונכדה זכו לבגדים שנתפרו באהבה גדולה על ידי סבתא שלהם.

 

בשנת 1996 עדיין עבדה, תוך מאמץ גדול בהרכבת לוחות שעונים של מודדי מים על שולחן האוכל שבביתה, עד שתש כוחה.

 

פיקא הייתה אישה ואמא עם תבונת כפיים נהדרת, חרוצה, יוזמת. אסתטית, מדויקת, שהצליחה לקיים בית חם ומטופח למרות התנאים הקשים. יותר מכל אהבה את ארבעת ילדיה, ודאגה להם ככל יכולתה. מסירות נפש קוראים לזה. הייתה לה חוכמת חיים מחודדת, ניסוחים מדויקים והומור מושחז. לא תמיד הייתה קלה לעצמה ולסביבתה, אבל תמיד רצתה בטוב ופעלה עם רגישות גדולה.

אחרית ימיה הייתה של עייפות גדולה ובריאות מתערערת. "הספיק לי" אמרה במבט מפוכח על החיים התובעניים שהיו מנת חלקה.

 

ב-5 בדצמבר 1997, לפנות בוקר, פיקא נפטרה כשהיא כבר אינה חשה בכאבים שהיו מנת חלקה במשך חודשים ארוכים. היא נקברה באדמת

דליה, הקיבוץ שהקדישה לו את חייה. על מצבתה כתבה המשפחה:

אמא בכל מאוֹדה.