שמואל טפר

שמואל טפר

26/3/1991 - 22/5/1912

נולד      22.5.1912

עלה לארץ:  בפעם הראשונה 1928-1924

                 בפעם השנייה 1949

נפטר    26.3.1991

י"א ניסן תשנ"א

שמואל נולד בסקמנסק - פודולסק שברוסיה. הוא גדל ברובע היהודי בצ'רנוביץ,  ומשחר נעוריו נאלץ לעבוד לפרנסת המשפחה הגדולה, שמנתה 10 אחים ואחיות.

בעיר זו הייתה באותם ימים קהילה יהודית גדולה, ובה נוער תוסס, שנמשך אל הרעיונות החדשים, שפרצו אחר מלחמת העולם הראשונה, והגיעו גם אל הזרמים הציוניים והלא ציוניים ביהדות.

על רקע המצוקה והעוני נסחפו רבים מבני הנוער, לרבות הנוער היהודי, אל המפלגה הקומוניסטית שהפיחה בלבם תקוות וציפיות לשחרור העמלים, כשהעלתה על נס חופש וזקיפות קומה לאדם העובד.

באפיק זה בחר גם שמואל ללכת. משחר נעוריו הוא הצטרף בלהט ובנכונות למפלגה הקומוניסטית. כשהוא מוכן לקחת על עצמו סיכון אישי רב,  בשל היותה בלתי לגאלית ונרדפת על ידי השלטונות.

ב- 1924 עלה לארץ עם דודתו ועבד בבניה בהר הצופים. אך שהייתו שם נקטעה לאחר שנים אחדות, משום שהצטרף להפגנה של המפלגה הקומוניסטית, נעצר, נכלא לפרק זמן בכלא בית לחם וגורש מן הארץ – והוא בן 17.

בגיל 20 התגייס לצבא הצרפתי, היה בחיל הפרשים, סיים בהצלחה קורס קצינים וקיבל אזרחות צרפתית.

באותה עת היה בעיר טולוז, שם הכשיר עצמו בבית הספר לצבעות. עבודת כפיים הייתה בעיני שמואל עירון שיש אף לממשו, הלכה למעשה, חלק מהשקפת עולמו, והוא עשה זאת כל חייו באהבה ובכישרון.

פעילותו הפוליטית הביאה אותו לפריז, שבה התרכז בשנות ה-30 גוש גדול של גולים קומוניסטים מרומניה. וכרבים מחבריו התנדב למלחמת האזרחים בספרד, שם מילא, בשל שליטתו בשפה הרוסית, תפקיד של מקשר עם הטייסים הרוסים, שנטלו חלק במלחמה.

בתקופה זו היה כבר שמואל נשוי ואב לילד, בנו הבכור, שנפטר בגיל 9 ממחלת הפוליו.

בדצמבר 1939 גויס לתור סיור ממוכן, ונשלח עם יחידתו לקו החזית הראשון. ב-1940 אחרי התבוסה הצרפתית, הגיע שמואל עם משפחתו לליון, שהייתה תחת שלטון וישי. הוא מצטרף לתנועת המחתרת וממלא בה תפקיד פעיל.

מספר שמואל: "בימים עבדתי כצבע ובלילות הייתי פעיל בארגון הפרטיזנים. היינו מאורגנים בתאים של שלושה חברים...חומר נפץ השגנו מפועלי מכרות וביצענו פעולות חבלה".

בספר, המתאר את ההתנגדות המאורגנת של היהודים בצרפת, מוזכר חלקו של שמואל בפעולת פיצוץ, שבה נהרגו 5 חיילים גרמנים וכן פעולה, שבה גבר שמואל על חייל גרמני ואף לקח ממנו את אקדחו, אותו שמר למזכרת.

כאות הוקרה על פעלו במחתרת קיבל את "צלב המלחמה עם כוכב הזהב".

ב-1942, בעיצומם של ימים קדים, נולדו אלי וגבי, בניו התאומים.

הקרע של שמואל עם המפלגה הקומוניסטית החל ב-1946, כאשר הועלתה הצעה לגנות כבוגד את טיטו, שהיה דמות נערצת בעיניי שמואל. כתוצאה מאכזבה זו הגיע ארצה לקיבוץ דליה עם שני בניו.

בארץ מצא משפחה גדולה שהקשרים עמה היו הדוקים בכל השנים.

עטרה מדגישה את הגוון יוצא הדופן של דמותו בעיניי ילדי הקיבוץ "קראנו לו "פאפא". הרגשנו שהוא שונה, ולא ידענו כיצד לשבץ אותו במסגרת המבוגרים, אותם הכרנו. לנו הייתה זו היכרות ראשונה עם גבר המגדל לבדו שני בנים צעירים".

לאחר כמה שנים, שבהן עבד כצבע שכיר בדליה, קשר שמואל את גורלו עם זהבה, שכנתו, שאף היא הגיעה לדליה עם שארית הפליטה. הידידות שבין בניו של שמואל וילדיה של זהבה, והרצון להעניק להם בית חם, עודדו את יחסי הידידות והקרבה שביניהם. הם נישאו הקימו בית, שאהבה והבנה וכבוד הדדי שררו בו.  שניהם אנשי עבודה מסורים, אוהבים לטייל ולטפח את הבית ואת סביבתו. הם זכו לראות לאהוב גם נכדים.

קלוד, בת חברו של שמואל מהמחתרת, שהגיעה לקיבוץ כמתנדבת, זוכרת: "מהרגע הראשון קיבלת אותי לביתך בזרועות פתוחות ובזכותך נפתחה אלי גם דלתו של הקיבוץ...גם בשעות קשות ידעת להוסיף תמיד אחת מאותן בדיחות מפולפלות, שהעלו סומק בלחיי, ואותך – השאירו תמיד צעיר...".

שנותיו האחרונות היו רוויות צער וסבל. אך אפילו במותו שאף למעשה המועיל לבני האדם, ותוך דאגה לזולת ציווה את גופו למדע.

יהי זכרו ברוך.