איתן דגן

איתן דגן

27/4/2013 - 28/5/1938

אהוב יקר,

הרגע שבו פגשתי בך היה החשוב שבחיי. הרגשתי אז בוודאות מוחלטת, שהגעתי הביתה – אל האיש שארצה לחיות אתו.

ומאז – כמעט חמישים שנה - לא הייתה בי שנייה של היסוס או חרטה.

 

היית החבר הכי טוב שהיה לי, האבא הנהדר של ילדינו והסבא החם והמשקיע של הנכדים שלנו.

היית ההגה שמוביל אותנו בבטחה בכל הדרכים, העוגן המעניק ביטחון וגם המפרש שבולם את הרוחות המפחידות.

החיים אתך שחררו אותי מבעלי מקצוע, כי הידיים הגדולות והחכמות שלך השכילו לפתור כמעט כל בעיה טכנית. כמה כיף היה להתבונן בך יושב מרוכז ליד השולחן, כשזכוכית, בדיל או נחושת הופכים בעזרת כישרונך ליצירות שובות עין ולב.

 

היית שותף אולטימטיבי וחכם לכל מה שחוויתי, לטוב ולקשה, בעל יכולת נדירה-נדירה להקשיב, לתמוך ולהשיב את האיזון הנכון והממתן לכל ההחלטות והרגשות שחווינו כמשפחה.

והיית יפה, כל כך יפה, סקרן, אמיץ ועצמאי בדעות שהבעת, אך לעולם לא מתלהם.

מאותו יום שזכיתי שתהיה האיש שלי נולדה בי גם חרדה מתמדת – הפחד לאבד אותך.

בכל פעם שחזרת אליי, הביתה – מנסיעה רחוקה או קרובה, מהליכה סביב הקיבוץ, מהעבודה – מכל מקום, הרגשתי תחושה נעימה של הקלה המציפה אותי.

שוב ושוב ביקשתי אותך לאפשר לי להיפרד מהעולם לפניך, מתוך ידיעה ברורה וודאית שלא אשרוד אף דקה בלעדיך.

 

האושר שלנו היה אולי גדול מדי?! כי ארבעים וחמש השנים היפות ביותר שיכולתי לבקש התנפצו אל מציאות שגם הדמיון העשיר שאפיין את פחדיי לא חלם לקחת בחשבון. מחלה מתעתעת, אכזרית וחסרת רחמים התנחלה בגופך האהוב, כמו נחש המזדחל באיטיות מתוכננת אך עקבית, במטרה להרעיל את כל היופי והיכולות שהיו בך.

 

אני בטוחה שהיית גאה באישה העצמאית שהפכתי להיות, אבל אף לא לרגע, לא הצלחתי שלא להתייסר על הפער הנורא בין מי שהיית ומי שהפכת להיות, נשברת מידי יום מול כל מה שלא נותר ממך.

ובינתיים, העולם המשיך לחגוג חגים, להתרגש מאירועים משמחים או מפחידים, אך אני הייתי מחוץ לכל אלה במשך ארבע שנים – בשעות אין ספור של אינותך החיה.

 

בחשכה שהקיפה אותי, כשאני קרובה מאוד לתהום, גיליתי את עוצמתה של הנתינה האנושית. אנשים רבים נתנו לה ביטוי, אך לא אוכל, כמובן, למנות את כולם.

אזכיר את הילדים שלנו - גלית, חגי, ענת ארנון ובני זוגם - שכאבו אתנו וסייעו כל אחד בדרכו, את שמחת החיים והאהבה של הנכדים שלנו שהקרינו עלינו אור וחום, את אחיותיי - שפתחו לי בית ולב, ואת נגב, רופא המשפחה הנדיר – שליווה אותנו זמן ממושך – קשוב, אנושי ואמיץ.

והייתה גם תמה - באהבתה לאיתן ובקרבתה אליי, והחברות הקרובות מן העבר – ניצה וסמדר, שעזרו לי להגיע גם למקומות טובים, גדעון, שתמיד היה, דפנה שהושיטה לי יד בהרבה מורדות – דליה ורעיה מהספרייה במגידו –עמיתות לעבודה, אך מעל הכול חברות קרובות ותומכות – וכמובן, גתה, רגישה וקשובה, שהייתה ממש-ממש אתי ולצדי במקום ובימים שהיו אולי הקשים בחיי, ויחד אתה בנות הצוות המקצועי והטיפולי של ה"סביון", שעד שלא נאלצים להכיר אותן - לא מבינים איזו עבודה קשה, חשובה ומורכבת מוטלת עליהן.

 

איתן אהובי, בשלושת הימים האחרונים לחייך, כששכבת - שלֵו, כשעיניך עצומות ופניך היפות רגועות כל כך, ישבתי מולך שעות ארוכות מנסה להטמיע לתוכי את כולך. אחר כך באו להיפרד ממך, בתזמון מופלא, כל הילדים והנכדים, אחיך יוסי והגר ומיכל– וראיתי בהם דמעות ועצב שלא הכרתי, ואולי גם הם לא.

בשעות האלה חשתי מעט נחמה וגם רצון וצורך להודות לך על הדרך הכל כך הוגנת, מתחשבת, רוגעת ואצילית שבה בחרת להיפרד מאתנו ומהעולם.

גילה דגן