שמחה יום טוב

שמחה (גולי ) יום טוב

5/2/2005 - 22/2/1914

אבאלה בן 90 - דברים שכתבה ברוריה לאביה לפני פטירתו:

 

היה היה איש זקן. קרחתו השזופה והמבריקה עטורה תלתלי כסף ארוכים ועיניו הכחולות והעמוקות מפיקות חכמה וטוב לב....

אם יש מי מכם שמרים גבה ושואל איזה מין פתיחה לברכה כמו באגדות, אני אענה בלי למצמץ שאבא הרי אף פעם לא היה ממש שייך למציאות, ולא נתן למציאות לבלבל אותו או להסיח את דעתו מאמונותיו ואהבותיו. תמיד הקפיד לחיות עם המציאות בדו קיום בשלום, פחות או יותר, שני קוים מקבילים... כשאני כותבת שורות אלה אני מנסה לצוד איזה זיכרון ילדות רחוק, ונדמה לי שבעבר היו זמנים שהמציאות הצליחה להעכיר את רוחך מידי פעם, ואז היית מרבה בשתיקות שהיו לפעמים מפחידות אותי כי לא ידעתי מה מסתתר מאחריהן (הרי לא משתפים ילדים בבעיות של גדולים) ותהיתי אם עשיתי משהו לא בסדר. אבל איפהשהו במהלך שנות הארבעים לחייך עשית החלטה מודעת לותר על הקשר הזה עם המציאות שלא היטיב איתך או איתה. בכלל נראה לי שהיחסים שלך עם המציאות היו שורה של בחירות שברובן המסקנה היתה להניח למציאות להתנהל בדרכה, ולך ללכת בדרכך.

 

אם עדיין יש בקהל מישהו שחושב בינו לבין עצמו "זאת מוזרה כמו אבא שלה" אני מקבלת את זה בברכה ובאהבה, והלואי שהייתי יותר דומה לו בזה. (האנליטיקאית שלי כבר אמרה שאהבתי אותו אהבה אדיפלית).

לא תמיד הרגשתי ככה. כילדה הייתי נקרעת בין ההערות הפוגעות של אנשים וילדים, ובין הידיעה העמוקה שאתה באמת אבא מהאגדות. שניסית בדרכך היצירתית לעגל בשבילי את הפינות הדוקרות של חוקי הקיבוץ הנוקשים של אז.

 

למשל הסנדלים: כשהיינו בגן ואולי בכלל עדיין בפעוטון טרי, היה כלל כזה שרק ילדי "חברת הילדים" קיבלו סנדלים. אני לא יודעת להגיד היום אם זו היתה החלטה על רקע בריאותי או כלכלי (שוב המציאות המעצבנת!) אבל אני נורא קינאתי באילה שהולכת בקלילות עם סנדלים תנכיים בזמן שאני נאלצת להסתובב כל הקיץ בנעלים השלמות החומות. עד שיום אחד , כשבאתי הביתה בשבת בבוקר ראיתי שאתה עושה מעשה, ומכין לי זוג סנדלים יפהפיים מחתיכת סוליה ורצועות בצבעי לבן עם פסים אדומים (כמו רצועות של תריס? אני חושבת היום) מהודקים מאחור בעזרת רצועות מפנימית של אופנים. ובגאוה רבה יכולתי גם אני ללכת עם אצבעות הרגלים מציצות בעליזות מהסנדלים.

 

 

 

בכיתות היסוד כבר הייתי רב הימים חוזרת מהחדר לבית הילדים בציתנות שבהרגל. אבל היו ימים שבהם קרה משהו (אני כבר לא זוכרת מה) שגרם לי בכי תמרורים בדיוק בשעה שבע היעודה לפרידה . המטפלות היו כועסות על מי שאחר, ומן הסתם גם על ההורים המאחרים. בימים כאלה התעקשתי שאתה תביא אותי לבית הילדים כי ידעתי שלא תכניס אותי לשם בוכיה. כי הרי האגדות לא מסתימות לפני שהילדה הטובה צוחקת. היינו הולכים "לבדוק" אם התרנגולות במשק הילדים כבר הלכו יפה לישון, האם סיימו כבר את החליבה בדיר והטלאים כבר חוברו אל אימהותיהם ליניקה... הרגשתי אז איך אתה מותח בשבילי, הקטנה, את המציאות שתוכל להכיל גם את בכיי.

 

...אוי, הלולים. הילדים הגדולים של כיתה ה' היו אחראים מספיק כדי לבוא אחרי הצהרים להכניס את התרנגולות ללולים כי היו תנים שהיו עלולים לטרוף אותן. ואני, מה לעשות, שכחנית כמוך, הייתי נזכרת בהן מתוך בושה והרגשות אשמה כבדות בדיוק כשצריך לחזור לבית הילדים . ואתה, כנראה כמורגל בפשלות כאלה של שיכחה, היית אומר "אין דבר נרוץ מהר ונסדר את הענין." וכך היינו רצים למשק הילדים סוגרים את הלולים ולא נודע הסוד לאיש. בכלל נדמה לי שהבושות והפשלות שנראו לי אז איומות ונוראות, התקבלו אצלך באהבה והבנה.

 

כאבא מהאגדות במקום לנהוג בטרקטור כמו אבות אחרים, רציניים, היית רוכב על החמור של הדיר. ולחמור היו "שקיים". אחד בכל צד של האוכף (התפור בידך משקי יוטה ). באחד יושבת אני, מכורבלת ומחוממת כמו ברחם, ריח השקים והחמור באפי, ובשני יושב אבינעם עם שתי אבנים לאיזון. אילה יושבת למעלה איתך כי היא כבר גדולה. מאחור נשמע פעמון המשכוחית ורשרוש רגלי העדר. מגיעים לשדה ואתה מכין מדורה קטנה ולחם כבר נקלה עליה. והלחם הקלוי הזה עם הטעם הכי טוב בעולם. כשהיו באות החברות שלי למרעה הייתי לפעמים נבוכה מקולות ה ררררררר הההווו שהיית צווח על הכבשים. אבל בשנה שעברה, כשהיינו בכרתים, אילה ואני פגשנו רועה והוא מאוד התרשם מהמקצועיות של הקריאות שהשמעתי אני לכבשים. זו כנראה שפה בינלאומית מכובדת.

 

איך הצלחת לשים לי את המכתב בנעלי הבית בלי שראיתי אותך?

אני בטוחה שהייתי ערה כל הלילה כדי לראות אותך בא, ולא ראיתי... אבל בבוקר כשהתעוררתי חיכה לי המכתב המשמח . בדרך כלל זה היה מכתב קצרצר עם הרבה ציור אופיני: נמלים הולכות בשורה, ציפורים על חוטי חשמל, קוצים שעליהם מטפסות חיפושיות ופרפרים. לפעמים אלה היו תמונות קטנטנות עם זכוכית ומסגרת, ולפעמים על ניר משי שקוף. יום אחד אמרתי שאני לא רוצה פתק, אני רוצה מכתב ארוך. ואני זוכרת שלמחרת זה היה מכתב באורך של מטר. (ורוחב של שורה אחת).

 

כשגדלתי למדתי ממך הרבה חכמה .  משפטים כמו: "אם את מאוד רוצה משהו – תעשי אותו. והשאר כבר יסתדר", כשהייתי מתלבטת אם ללכת אחרי ליבי או אחרי דרישות חיצוניות מסוגים שונים. או: "תשאירי גם קצת עבודה לאלוהים" כשהייתי דואגת יותר מידי על פרטים של תוכניות.

וגם: "אין נביא בעירו".

.

תורת הנווד:

" המקום שבו את נמצאת, ואפילו ליום אחד, עשי אותו לבית".

אמרת ועשית. אני זוכרת בעיקר את הארמונות בירושלים. היה "ארמון הנציב" בבית הכרם. בחצר מוזנחת מחופה בעצי אורן מצאת חצי מחסן. עד מהרה הוספת שני קירות מדיקטים, בנית אח, כמובן, וקישטת בפוסטרים עתיקים מכינוס המחולות. והיה גם עלית הגג של צותא. הרי אמרת: להם יש עלית גג מוזנחת ומלאת עכברים, ולי יש צורך במקום ויכולת להפוך אותו לארמון. ככה כולם יצאו נשכרים.

וכמובן גם חדר העבודה הראשון והשני ועכשיו המקום הקסום הזה שהוא חדר העבודה שלך.

 

"איפה שאין בני אדם היה אתה לאיש" מלווה אותי עד היום. אני יכולה ללכת במקום מלא טינופת ואשפה ולשמור איתי את בדל הסיגריה עד שאמצא פח לזרוק אותו.

 

והכי חשוב: החמלה. היכולת לאהוב אנשים, לשכוח את חולשותיהם, וקטנוניותם, ולהרעיף מחומך ומהאופטימיות הכרונית שלך.

 

אני יודעת כמה שהמשפטים האלה נובעים מהנסיון האמיתי שלך. עזרו לך בימים קשים של מאבקים בחוקי הקיבוץ, לילות ללא שינה, התעקשות על הדרך שלך למרות כל ההתנגדויות בסביבה. וההתעקשות להמשיך להאמין בקיבוץ, ולאהוב אנשים.

 

אבל לא כל החכמה תופסת גם לגבי. כי הכוחות העצומים, המרץ הבלתי נדלה, ובעיקר היכולת המופלאה לעשות דברים באהבה, הם תכונות כלכך יחודיות שלך. ולא כל מה שאתה יכול, יכולים גם אנשים שאינם מהאגדות.

 

אבאלה,

 מה עוד אאחל לך שכבר חיית חיים כל כך מלאים ויפים?

רק שתמשיך להיות האבא שלי האופטימי והבלתי מנוצח ע"י המציאות ,

                                                        

ואני אמשיך לזכור שאני ילדתך

 

אוהבת אותך

 

ברוריה

 

 

ברוריה - 4.3.2010 :

אני קוראת את הברכה הזו. לפני 6 שנים כתבתי אותה. 5 שנים אבא כבר לא כאן.

אני כבר לא חולמת אותו כאילו שהוא כאן.

אני כבר לא חושבת אותו כאילו שהוא כאן.

אבל מוצאת את עצמי הרבה יותר מאשר בשנים עברו נזכרת:    "אבא שלי היה אומר 'תשאירי גם קצת עבודה לאלוהים' " .

"אבא שלי היה אומר 'עדיף להיות תולעת צעירה מאשר חמור זקן' ".

ועוד משפטים וחוכמות שהזכרתי בברכה שכתבתי שנה לפני מותו.

 

וכל המשפטים האלה והחוכמה הזו שמלווה אותי היום אולי אפילו יותר מפעם מחזיקים אותו חי בליבי וברוחי. אבל אני כבר לא מדברת אליו בגוף שני.

כבר לא אותה אינטימיות של מחשבה על אדם כאילו הוא עדיין כאן.

וזה הכאב. המרחק.

 

 

תמונות: