שולמית יום טוב

שולמית יום-טוב

28/12/2016 - 24/5/1913

אימיקה

ארוכות וטובות היו שנות חייך.

הזיכרונות הראשונים שלך ממלחמת העולם הראשונה ברוסיה הלבנה או אוקראינה (אני חושבת): היית בת שלוש או ארבע ואימך שמה אותך בחלון כי אמרו שלחיילים הרוסים יש רגישות לילדים קטנים ואם יראו אותך לא יעונה רע למשפחה.

בגיל 22 עזבת את הבית,שהיה אז ברומניה, ועלית עם גרעין במפנה (אני חושבת. ממילא כבר אין מי שיתקן אותי אם אני תועה...) של השומר הצעיר לארץ.

רגישותך החברתית היתה מהתכונות היקרות שלך שעשו אותך אהובה בקיבוץ על ידי כולם. זה מתחיל דוקאבסיפור על ביקורה של ציפורה אימך בקיבוץ בשנת 1938. היא העירה אז שזה לא שוויוני לתת לכל הבחורות ללכת עם מכנסיים קצרים. הרי לזו רגליים יפות ולאחרת רגליים שצריך לכסות בחצאית. (אחרי הביקור היא חזרה לרומניה ונספתה בשואה.)

כל השנים היית אוזן קשבת לאנשים בקיבוץ שהיו זקוקים לנחמה ועזרה. בעבודתך רבת השנים כמ"מית (מורה מיוחדת) תמכת בילדים רבים שזוכרים אותך לטובה עד היום, ואני נדהמת לפגוש לעיתים אנשים שהיום הם כבר מבוגרים ממש שזוכרים איך עזרת להם בילדותם. היית אומרת הבעיה היא לא בילדים שמתקשים אלא שלמערכת יש קושי איתם. היתה לך רגישות וחמלה לכל אדם. גם לשונה ולאחר.

הסובלנות שלך לשונה ולאחר איפשרה כנראה גם את הקשר היפה וארוך השנים עם אבא. את, שהיה לך חשוב להיות בסדר עם כולם חיית עם אבא שהיה פורץ דרך ופורץ גבולות, חדשני הרואה כל ריבוע כאופציה לעיגול. זה לא תמיד היה קל לחיות לידו אבל הכניס הרבה שמחה וענין לחייך. ובעיקר הרבה אהבה. אני חושבת שהנוכחות המתונה והשקולה שלך איפשרהגם לאבא להמשיך לחיות בקיבוץ וסלחו לו על שגיונותיו בזכות האהבה של החברים אליך. אבל היום כל זה כבר היסטוריה.

ואז באנו אנחנו. ילדים שהיית צריכה לגדל בחינוך המשותף. הרבה דאגות היו לך. היית עומדת בערב ליד חלון בית התינוקות ושומעת אותי בוכה ואסור היה לך לגשת כי זה היה מפריע לשומרת הלילה.

את שכל כך אהבת ילדים ותינוקות, והיית מטפלת הפעוטים מהראשונות בקיבוץ, לא זכית לגדל אותנו בעצמך. הרבה שנים כעסתי עליך על זה, והיום אני מבינה איזה כאב זה גרם לך. ואני גם יודעת איזה קונפליקט היה לך בין הצורך להיות בסדר, הנאמנות לקיבוץ, וועדה פדגוגית, וצוות החינוך המשותף וכל זה, ובין הרצון שלך לגונן עלי ועלינו. להיות איתנו כשאנחנו צריכים אותך. אני מבינה היום איזה מחיר שילמת על זה. יום אחד כששמרת על ילדי כשהיו קטנים אמרת: "כמה נעים היה להכין איתם שעורי בית, להכין להם ארוחת ערב. איתכם לא היתה לי הזדמנות..." דברים כל כך פשוטים...

לנו אהבת להקריא סיפורים

שמור איתי אחד הספרים שהרבית להקריא לי. זה היה בילוי אחר הצהריים החביב עלינו, יושבים בחדר על המיטה ששימשה גם ספת הבילוי, ואת מקריאה ברגש. הקריאה שלך היתה יפה ונעימה. אני חושבת שאהבתי העצומה לקריאה התחילה בבילוי הזה איתך בו למדתי את היופי וההנאה שבקריאה, כי לי עדיין היה קשה לקרוא בעצמי. לימים היית מקריאה ספרים ומקליטה גם עבור הספרייה לעיוורים.

כשהיית בערך בגילי אמרת שאת כבר מבוגרת מידי כדי לעבוד עם ילדים ועברת לעבוד במטבח בצוות ה"קילופים". וגם שם סביב לסיר קילוף הבצל היו מזילים דמעות של בצל ודמעות של עצב ואת היית שם לשמוע ולתמוך.

מתינות וחוכמה. בכל דבר . בדעותייך בהשקפת עולמך ביחסך אל אנשים.כל דבר אהבת לעשות לאט ובתשומת לב. חיפזון היה מלחיץ אותך. (כמו אותי... ). היית אלופה באורך רוח ובסבלנות, היית יושבת עם תלמידייך שעות ארוכות, היית יושבת וסורגת דוגמאות מורכבות וסוודרים גדולים. למרות האיטיות הספקת המון. וגם הפרידה ממך היתה ממושכת, באורך רוח וסבלנות.  אין לאן למהר...

אני מרגישה שתכונה זו העברת אלי ואני היום שמחה בה למרות שבתקופות אחרות בחיי הייתי מברכת על קצת יותר זריזות.

כל השנים היית אישה בריאה. אם אינני טועה היית מאושפזת רק לצורך טיפולי פוריות ולידות. כאשר אבא וגולדה אחותך היו טבעונים, עשו יוגה וספורט ושמרו על הבריאות את אמרת "מה שאני אוכלת בהנאה הגוף מקבל באהבה." והתכוונת ללחם שחור עם חמאה ולשוקולד שאהבת תמיד עד ימייך האחרונים. בימים ההם של הקיבוץ שני מעדנים אלה היו מצרך נדיר והיית שומרת לך "סליק" שלמדתי למצוא ולהתכבד. בסליק הזה היו גם סיגריות KENT שבחיפושי אחר שוקולד גיליתי וכך התחלתי לעשן. גם לגבי העישון נהגת מתינות ולמרות שנראה לי שבישיבות ועדה ובשיחות קיבוץ היית מעשנת הרבה למדת לעשן סיגריה אחת ביום.

אפילו בסביון בשנותייך האחרונות ידעת להתחשב ולהתחבב ע"י הצוות. הקיבוץ שלך שחיית בו והיית חלק ממנו, קיבוץ דליה, ידע לתמוך בך ולתת לך את מיטב הטיפול לעת זיקנתך למרות תהליכי ההפרטה.

כל השנים האחרונות אני אסירת תודה לצוות הסביון, לגיטה ואחר כך לנילי, על הטיפול המסור. ולבקי האחת והיחידה על הליווי התמיכה הריגשית והאהבה שנתנה לאמא ברוחב לב.

אימיקה, זהו זה. (כמו שאבא היה אומר),

תמו ימייך איתנו על פני האדמה, ואני אזכור אותך באהבה וגעגועים .

 

ברוריה