חנקה יגול

חנקה יגול

22/12/2002 - 26/10/1914

הייתה לי אמא גיבורה,

אמא שהצליחה, עם הקושי הגדול, לראות תמיד את האור בקצה המנהרה.

אמא יפה, יפה, מאז שהייתה צעירה.

ויפה יפה בתוכה גם בשיבתה.

 

אמא לימדה אותנו, הבנות, להחזיק פטיש, לעלות על סולם, לבדוק חשמל ועוד.

לימים חשבנו שזאת אחריותה של האישה, רק מאוחר יותר למדנו שיש גם כמה מהבחורים שנוהגים לעסוק באלו המלאכות. אולי היא הייתה בין הפמיניסטיות הראשונות...

בבית שלנו הייתה האסתטיקה חשובה. אמא הקפידה שהבית יהיה חם ונעים, והאמנות והאומנות יהיו בו כל הזמן. והיא, בתבונת כפיים, הנחילה לבנות ולנכדים את הכישרון והיצירתיות לאורך הדורות.

אמא שלי חשבה, מאז שאני זוכרת את עצמי, שכל מה שאני עודה הוא טוב. אני זוכרת כשהייתי ילדה ונערה זה הרגיז אותי, וכשגדלתי הרגשתי כמה נהדר שיש לך אדם שתמיד, תמיד, מה שלא תעשה, יחשוב שזה טוב.

אמא והנכדים היו סיפור מיוחד. כשהם נכנסו בדלת הבית של סבתא וסבא דבר ראשון היו נותנים נשיקה לסבתא. ותמיד היא שמרה עליהם מציפיותיו הגבוהות של סבא, ואם הוא היה מלחיץ – ומי שמכיר אותו יודע שזה דבר של יום יום – סבתא הייתה עומדת על המשמר ולא נותנת...

אנחנו היינו משפחה קטנה, ובאמצע החיים אילנית ואורלי נפטרו.

איך ממשיכים, לאן מסתכלים, האם אפשר בכלל?

ואז אמא הייתה לי שוב גיבורה –

היא נלחמה על היש, היא רצתה לשמוח, היא רצתה להחזיק נינים והיא רצתה להיות עם אבא עוד הרבה שנים.

אמא ואבא ביחד 70 שנה, וזו להבה שחיממה את הבית. זו אהבה עם כבוד ונתינה, שהם אולי הסוד של האור בקצה המנהרה.

אמא, הבאנו אותך אל המקום הכי יפה שאני יודעת – המקום בו טיילתי אני, בו בנינו עם הנכדים בקתות, בו אפשר להריח אדמה רטובה, בו מריחים את האורנים,רואים רקפות וקוטפים פטריות.

זה הבית שאת ואבא עשיתם לי, ופה את תהיי לנו, ואבא יניח כל שישי פרח, כמו שהיה מביא לך כל שישי.

 

 

עדה