מריקה חרש

מריקה חרש

15/3/2000 - 29/1/1914

סבתא מריקה עשתה קיבוץ, נתנה לו, למחסן המשותף, ביום הראשון את כל הנדוניה ששלחה איתה מרומניה אמא שרה וכל המצעים, וכל המגבות הרקומות ופיג'מות המשי נעלמו, לרווחת מי שלעולם לא ידעה את שמן.

 

סבתא מריקה עשתה קיבוץ ונתנה לו את יופי שנות נעוריה ובגרותה, נתנה לו הכל. והיא הרגישה כל השנים שהיא וכל חבריה לחזון ולמעשה החלוצי הזה הם הקיבוץ – הקיבוץ זה הם.

 

סבתא מריקה עשתה קיבוץ ונתנה לו בלי קושי, בלי כל חרטה ופקפוק את הזכות והחובה לגדל אותי, את הבת היחידה שלה ואף פעם לא הצלחתי לגלות ולו שבר דק בתוך הרעיון המוזר הזה אצלה, גם לא כשהייתה כל כך שמחה ומעורבת בטיפול במורן, נכדתה היקרה לה מכל. מיום לידתה של מורן, מריקה לא וויתרה אף יום והגיעה בגשם, סערה וחמסין ולא החמיצה הזדמנות לעזור וליהנות ולא היה מי שמורן העדיפה על פניה לישון עליו בשקט, אחרי בילוי חמים ומחכים, כמו זה שקיבלה מסבתא נפלאה מריקה.

 

מריקה הייתה הקיבוץ והיא בדרכה הייתה שם איתי, להרגשתה, בלילות הארוכים עם הברקים והרעם, כשהייתי חולה, בתמרונים, במלחמות, בכל ותמיד.

 

אני זוכרת פעם שהיא לא התערבה למעני, כשלדעתי הייתה חייבת להתייצב בכל כובד אימהותה ואילו היא ראתה באי-התערבותה אז ערך חשוב, היא האמינה בכל ליבה שהקיבוץ זה היא והקיבוץ עושה הכי טוב שהוא יכול ומחיר אישי כולם משלמים. גם ילדים.

 

סבתא מריקה עשתה קיבוץ והביאה אליו מרומניה את אביה צבי, אדם בן שמונים, ציוני שחלם כל חייו להגיע ולחיות ולעבוד בכפר, בישראל, אדם עתיר נכסים בחומר וברוח, שהוליד עם סבתא שרה אחד-עשר ילדים, גידל אותם כציוני נלהב ושלח כמעט את כולם, אחד אחרי השני לארץ, מצוידים בהשכלה ובמקצוע חופשי. את מריקה בתו התשיעית, הצעירה מבין שלוש בנותיו שלח למשק הפועלות, ל"עינות" ועם תעודת רפתנית קיבלו אותה חבריה במגדיאל בשמחה. אז להיות רפתנית מדופלמת זה היה הרבה וגם שנים רבות אחרי "עינות" היה מקום זה לגאווה רבה ולשרשרת של קשרים אישיים שנמשכו על פני כל השנים.

 

סבתא מריקה עשתה קיבוץ ונתנה לו הכל, אבל עם השנים הרומן הטוטאלי הזה הכיל גם ניכור וגם בגידה – בעיקר, וגם לא מעט כאב. ב"ארד דליה", במפעל שבו עבדה שנים רבות, היא הייתה מאד קשורה בעיקר לעובדיו ובעיקר ל"רמות-מנשקים" בלשונה והכי הכי לשכירים, שדאגה להם ואהבה אותם במיוחד. לעולם היא לא סלחה שלא ידעו שם ב"ארד" להיפרד בכבוד ונכון מוותיקי הקיבוץ, שהקימו את המפעל ועבדו בו כל כך הרבה שנים.

 

סבתא מריקה עשתה קיבוץ וכמו כל חבריה לדרך,היא תמכה ושמחה שהקימו את הבתים הסיעודיים, למי שיצטרכו להם בבוא הזמם ולבטח לא בשבילה – כי מי שחורש את כל הגלובוס לאורכו ולרוחבו, הרבה לפני שהצעירים יצאו אצלנו לחופש, מי שמתרוצץ בין הכפרים במשולש ובים הדרוזים בכרמל, בטרמפים ובכל מזג אוויר, כדי שיהיו שווים לנו בכל ויותר, בעיקר בתחום האישה הצעירה והחינוך בגני הילדים, מי שלא מפסידה אף ועידת מפ"ם וכנסי הקיבוץ הארצי, מי שלא מפסיקה ללמוד ולקרוא ולקחת חלק פעיל בחוגים לספרות ומי שלא נעדרת מאף טיול של החוג ל"ידיעת הארץ" והרצאות של "מכון אבשלום", איך בכלל יתכן שתחלה, תזדקן ותצטרך לוותר על הפרטיות, לוותר על הגינה, לוותר על הבית שלה והשכנים הנהדרים ותצטרך שיעזרו לו לעת זקנה. לא מריקה. זה לא היה ה"עסק" שלה. לא לה.

 

אבל המציאות הייתה אחרת ולפני ארבע וחצי שנים זו הפכה למסגרת, לבית, למאין מפחה. קשה לתאר למי שלא חי או עבד ב"סביונית" כמה קשים היו שם חייה וכמה מאידך טובים היו העיניהה ויקר היה הצוות שעובד שם וכבר מזמן הפך למשפחה שלה ושלנו. מאז שהיא עברה, לפני שלוש שנים, מהחדרון לחדר וסידרנו לה אוטונומיה מיוחדת ומאד לרוחה, היא הייתה הרבה יותר מרוצה ומפויסת ואהבה מאד את השעות הרבות שהיינו איתה. בערב שמחה לארח את המטפלים הצעירים והנחמדים, כשרק היא נשארה ערה, קראה עיתן והייתה מעורבת במה שראתה בטלוויזיה. אז, שם, השקנה והבדידות היו יותר נסבלים, ומריקה הייתה יותר מרוצה. בפגישה האחרונה בינינו בשעות הצהריים של יום שני האחרון, ישבנו שתינו ומריקה ביקשה שאבהיר לה את התקנון המפורט, שדן בנהלים לגבי הימצאותם בקיבוץ של בני זוג של החברים, שאינם במסלול קליטה. כזו הייתה: עד שעתה האחרונה רצתה לדעת מה קורה בקיבוץ, לא וויתרה על טיולים יומיומיים בקלנועית בכל "המחנה" (כפי שקראה לשטחי הקיבוץ), למדה בצמא מטוטו, שהיה מגיע כל יום רביעי ומספר לה בפרוטרוט מה היה המועצה, מה חדש ב"מחנה", ויחד עברו על העיתון ושוחחו ודנו בבעיות שברומו של עולם. מה היינו עושות בלי טוטו נפלא שכזה ושרה ויוצי וחרן וטובה וצילה וציפורה? הזקנה של מריקה בשנים האחרונות הייתה עם הרבה בדידות וגם בשבוע האחרון חזרתי לדבר שוב עם גיתה ועירית שמוכרחים לחפש למריקה שותפים מתאימים לה ל"סביונית", מאלו שיצטרכו להיות שם, כדי שהיא תוכל לאכול עם מישהו ולדבר ולקרוא יחד עיתון או לשוחח על ספר טוב. את זה לא יכולתי לצערי הרב לתת לה, למרות שרציתי להפיג יותר את בדידותה, אך לא עלה הדבר בידי.

 

סבתא מריקה עשתה קיבוץ ומתה וכאן תיקבר, במקום בו קבור גם סבא צבי, אביה, גם היא נפטרה כמוהו בגיל 86 שנים.

 

מריקה הייתה מזוהה בכל עם הקיבוץ של פעם וכמי שבגרה איתו ומתוכו, חשה וסבלה מכאבי הגדילה ולמרות הכל זה הקיבוץ היה הבית שלה ותמיד הייתה גאה בו, למרות כל השינויים. לנו מריקה תחסר, כמו שרק אמא וסבתא ובת משפחה וחברה לדרך שאוהבים כל כך נעלמת ומשאירה חלל שח געגועים ואלף אלפי זיכרונות.

 

שמרי עלינו מריקה ממקומך ואנחנו נשמור אותך בחיינו, בנו ובמעשינו, עם כל אוהביך הרבים. רצינו לתת לך יותר, השתדלנו ככל האפשר לרפד את זקנתך, את תחלואייך, את כאבייך וזכינו שהיית עד הרגע האחרון צלולה ואוהבת.

זאת זכות גדולה!

 

תודה מכל הלב לחברים של מריקה, לבני המשפחה, לצוות המרפאה ובעיקר לוואליד, לנטלי, לתמרה, לעבד, לגילה, לרפי ולגיתה ולעירית ולכל דיירי ה"סביונית", שהיו שם יחד עם מריקה בארבע וחצי שנותיה האחרונות. תודה למי שעזר לנו ותמך בנו בכל הדרך.

 

אחרי הכל לעשות ולחיות קיבוץ בארץ ישראל זו משימה נפלאה, זו תמצית חיים ראויה לגאווה.

 

נאווה החורש