ציפי שביט

ציפי שביט

18/9/1999 - 9/7/1936

יום שבת 06:30 בבוקר, שבת אחת לפני כיפור, שבת קדושה. הווילון בביה"ח היה סגור מכל הכיוונים, מנקה ערביה עברה ליד ושאלה אש יש לי אש, שאלתי אותה למה הווילון סגור היא ענתה שהיא לא יודעת, בעברית עילגת ופתחה אותו. אמא שלי שכבה שם עטופה בבד כחול ועליו סדין, אמא שלי שהייתה האישה הכי שמנה וחמה ואוהבת שכבה שם רזה ועטופה בבד כחול וקר ולבד, לבד ,לבד.

 

אמא שלי שהיו לה מיליון חברים ומשפחה וקרובים ושלאיפה שלא הלכתי תמיד היה מישהו שמכיר אותה ושכל דבר שאכלנו היא תמיד אמרה שנביא לה חצי כי מי שאוכל לבד מת לבד, אמא שלי שהייתה מוקפת כל חייה באנשים, שכבה היום בבוקר, מאחורי ווילון סגול, בבי"ח קר ומתה לבד ואני לא הספקתי להיות שם איתה ולהחזיק לה את היד כדי שלא תפחד.

 

שבת בערב, שבת אחת לפני כיפור, שבת שחורה.

על כל אמא אומרים שאין כמו אמא אבל אמא כמו שלי אין לאף אחד.

לאמא שלי תמיד היה בצק מתוק של עוגיות על הידיים ובין תבנית לתבנית היא הייתה יושבת ומנקה את כל הטבעות שלה עם קיסם.

 

בחורף אמא שלי הייתה הולכת עם נעלי בית כחולות עם פרווה. כל התנורים תמיד היו דלוקים ובבית היה ריח מתוק ומיוחד, ריח שגורם לך לרצות להישאר, וכשבחוץ היה גשום ואפור בבית של אמא שלי היה חם, חם מהתנור סלילים הקטן והישן, חם מהעוגות שנאפו בתנור, חם כי אמא שלי הייתה שם.

 

הבית שלנו היה תמיד מלא בחברים ובאחים מאומצים ומתנדב אחד או שניים שהיו עובדים איתה במטבח ואיזה משפחה חדשה שהגיעה לקיבוץ ושצריך לקלוט אותה ואיזה מישהו שעובר תקופה קשה ואמא לא רוצה שהוא יהיה לבד בשבת. ואם אחד מהם היה מאחר לארוחת ערב או לא הגיע כבר יומיים לקפה ועוגה מיד היו מתחילים טלפונים כי אולי הוא נירדם ואולי קרה לו משהו.

 

אמא שלי הייתה מתקשרת אלינו עשרים פעם ביום כי יש לה משהו נורא חשוב להגיד אבל היא לא זוכרת, וביום שבת כשכולם היו יושבים במרפסת וכבר היה נורא מאוחר והיינו מתחילים להתפזר לכיוון החדרים היא תמיד הייתה אומרת מה אתם כבר הולכים.

 

אמא שלי הייתה נוסעת כל שבת לבקר את הילדים בצבא עם בגאז' מלא בדברים טובים ואוטו עמוס באחים מאומצים וחברות וחברים. היא הגיעה לכל סיום קורס ומסלול ולא משנה כמה רחוק זה היה. אמא שלי הכירה את על המפקדים והחיילים ובמלחמת לבנון הייתה בבית תעשייה שלמה של חבילות ואם יש שיחת חוץ אז תנתקו מהר כי אולי זה יפתח מלבנון.

 

לאמא שלי היה תמיד לק על הציפורניים וצבע בשיער וריח טוב וסיגריות קנט בתיק וקוביות סוכר ותמונות של כל הילדים והנכדים, שבכל הזדמנות היא הייתה מוציאה ומתגאה ותמיד היא הייתה אומרת זאת הגדולה שלי היא בחו"ל עכשיו, זה הקדיש שלי הוא בצבא מסיים קורס קצינים וזאת הקטנה היא לומדת.

 

אמא שלי הייתה האמא הכי מגוננת ואוהבת שרק אפשר להיות. היא עמדה מאחורי הילדים שלה בכל מה שהם בחרו, אמרו ורצו לעשות. אמא שלי הייתה הופכת עולמות בשבילנו ונותנת ואוהבת ועושה, אמא שלי הייתה האישה הכי מיוחדת שהכרתי ואת החור שהיא השאירה מאחוריה אף אחד לא יצליח למלא.

 

אם יש אלוהים בשמיים אז איפה הוא היה בשנתיים האחרונות? איפה הוא היה כשאמא שלי הפסיקה ללכת ואיפה הוא היה כשאמא שלי כבר לא יכלה לראות ולחבק את הנכדים שלה ואיפה הוא היה כשאמא שכבה מחוברת לצינורות בלי כל החברים והקרובים שלה שנעלמו ביום שהיא חלתה וביקשה למות, ומעל הכל אלוהים איפה היית ביום שבת האחרון ולמה בחרת דווקא באמא שלי?

אמא שלנו הייתה האמא הכי אמא שרק אפשר ואומרים שרק מלאכים נפטרים בשבתות וחגים אבל יש דברים שאתה פשוט לא צריך שיגידו לך.

 

לאמא שלי היה שיר ערש שאותו היא שרה לנו כשהיינו קטנים. אמא, היו היו מלך ומלכה וגם שר היה להם. המלך סוכר השר מתמר והמלכה זו אגדה, נומי שני יפה שלי נומי שני אמא שלי ראשך על הכר הקטן ויקר אנא שמעי לאגדה שלי.

 

עדי