ג'ילדה גורקין

ג'ילדה גורקין פלדמן

1/9/2001 - 17/1/1957

לדמותה של ג'ילדה

 

ג'ילדה נתנה קרב אמיתי, קרב של אמיצים.

נשאה את דגל האופטימיות ללא תקנה וראתה מבעד לערפילים את שמי התכלת.

את ג'ילדה ליוויתי, אולי במקרה, מראשית דרכה בקיבוץ, כאשר התקשרה עם יונתן והחליטה על דרכה בחיים באומץ האופייני לה.

 

בבואה לקיבוץ צריכה הייתה להתמודד בו זמנית עם השפה העברית, זוגיות חדשה וילדים, מקום עבודה וחיי קיבוץ בגבול הלינה המשפחתית המתפרקת.

את הכל עשתה מתוך אהבה והגיון בריא שהיו חלק בסיסי מאופייה. הביאה איתה את החום האופייני כל כך לדרום-אמריקאים ואת הקפדנות והדייקנות השייכים דווקא לייקים.

 

מקצועה, כאופייה, הוביל אותה למח' הטכנית ב"ארד" שם יכולה הייתה לממש חלקים ממקצועה כאדריכלית ולהיות עדה למעבר ההיסטורי מהשרטוט הידני המפרך לעידן המחשב על נפלאותיו. בסביבתה נוצרו יחסי עבודה חמים, כמו שאמרנו.

 

את ריכוז הבניין נטלה על עצמה בתוקף מקצועה אך גם בגלל אהבתה לאסתטיקה והמורכבות של מקצוע  הבניין החובק אין-סוף נושאים מעניינים ומרתקים שג'ילדה הלכה וחדרה לעומקם.

יחד עם כל אלה נשארה הבעיה הלא פשוטה של עמידה מול דרישות החברים. ניתן לומר שגם כאן ידעה למצוא את שביל הזהב, לשמור על האינטרסים של הקיבוץ ולתת תשובות מספקות ככל האפשר מקצועית וחברתית.

 

כמשקיף מהצד עמדתי נדהם לראות את מעגלי האנשים הנפלאים שסובבו אותך ועשו כל מה שבן תמותה יכול לעשות למען יקיריו.

את הורייך הנפלאים ואת שני ילדיך

אסתר ובני משפחתה, שהיו לך כאח ואחות

חבריך וידידיך

 

 

ואחרונים חביבים הבלתי נלאים

ד"ר קינוג, וואליד, חסידה, עובדי הסביון, האחיות והאחים, אשר רוחב לבם ומסירותם לא ידעו גבול.

תם הקרב – נוחי על משכבך בשלום.

 

 

גדעון פארן