ישעיהו חרש

ישעיהו חרש

26/2/2001 - 10/11/1910

קטעים מתוך ההספד שכתבה הבת, נאווה:

 

... מדור ההורים, הדודים ושתי אחיותיך וכמעט כל יהודי עירך לבוב, אז בפולין והיום באוקראינה לא שרד את אימי השואה כמעט איש מלבדך. כולם מתו ובעיניך צעירים ואהובים, כפי שראית אותך, כשנפרדת מהם לפני מלחמת העולם השנייה, בגמר לימודיך באוניברסיטה, כשפניך לארץ ישראל ואתה עורך-דין מוסמך, צעיר ויפה מראה.

עלית לארץ מלא כוחות לכיבוש העבודה וכך הכרת את חברי קיבוץ דליה בפרדסי מגדיאל ויותר מאוחר הקמת עם מריקה את ביתכם המשותף.

כשאני בוחנת מגובה מבטה של בת את מסכת חייך, אני מוכרחה להודות שיש לי לא מעט תהיות וחורים והמון סקרנות למיוחדות שבה ניהלת חיים מלאי מעש, אהבה גדולה לקיבוץ, שזכה מצידך להמון אמון ונאמנות. הזיכרון הראשון שלי ממך טבול בגעגועים חזקים, אני בת שלוש ואתה בשליחות התנועה ב"שומר הצעיר" בקנדה ומספרים לי שאתה דומה ליושקה ג., אז לא ידעתי שיעברו עוד שנתיים של גלויה שבועית, חרן במשרת אבא מחליף, הדואג ללפיד בחנוכה, קשת וחץ בל"ג בעומר ונשיקה אבהית והנפה על הכתפיים בימי ההולדת. בגיל חמש אני פוגשת בך לראשונה, אחרי שלוש השנים של השליחות בקנדה ואנחנו מתפקדים מחדש כמשפחה בשליחות באירופה, כשאתה מרכז ההדרכה ב"שומר הצעיר" שם. ואחר כך חוזר ונוסע במשך שנתיים להביא עולים מפולין, מדריך את הקבוצה הערבית הראשונה, המנסה לבדוק את רעיון הקמת הקיבוץ הסוציאליסטי הערבי הראשון, רעיון שקרס אבל התקופה בדליה בהדרכתך הייתה מאד מוצלחת, ושלוש הקבוצות היפניות, שבהדרכתך ניסו לבדוק גם הן את חיי הקולקטיב שלנו, במגמה ללמוד ולהקים כדוגמתנו קיבוצים ביפן וגם כאן תוך זמן קצר של בדיקה הוברר לכל שלא בכך יעבירו שנה מאד טובה בדליה. אתה התנחמת שלפחות נוצרו כאן הרבה שגרירים טובים לישראל ולדליה. היו לך גם שלוש שנים של ניהול מוסד "ורדים" בקריית טבעון והפעילות במפ"ם, בירושלים. שימשת בכמה תפקידים בקיבוץ, כשאני זוכרת בעיקר את ריכוז ועדת החינוך ומארח ראשי לכל אורחי הקיבוץ שהגיעו מחו"ל, בזכות שליטתך בשפות ופתיחותך בפני זרים וכמוכר מוצלח של הקיבוץ. אני חושבת שאהבת מכל את ההדרכה של קבוצת נערי "ניר-חדש", שהגיעו לדליה מהונגריה אחרי המלחמה, ב-1949 ונשארו בעיניך תמיד כילדים שלך. הייתה זו נאמנות דו-סטרית והיו גם שקראו להם בחיבה על שמך "ניר-חרש". אי אפשר לספר עליך מבלי להזכיר את החברים שלך מהבריגדה: אחרי שהייתם חמש שנים במצרים, בשירות הצבא הבריטי בבריגדה היהודית, הפכתם למשפחה אחת מאד חזקה מלוכדת. משפחת הבריגדה הייתה המשפחה מהצד שלך, תשובה הולמת לתשעת האחים, הדודים, שהיו מהצד של מריקה. פעם באחת משיחות הנפש המאוחרות שלנו שאלת אותי: "את יודעת למה החברים מהבריגדה הם החברים הכי טובים שלי?" וענית: "להם לא הייתי חייב לספר מה שלא רציתי ולהיות מי שלא רציתי, תמיד הם קיבלו אותי כפי שהייתי ואני אותם וזה קשר חזק כמו קשר דם ולכל החיים". היית מאד צנוע וגאה בחייך, מאד דיסקרטי ושומר קנאי על פרטיותך ופרטיות בכלל. לבטח יהיו עוד הזדמנויות לספר עליך מכל הרב שאצור בי, בקרוביך ובאוהביך.