אמנון מירון

אמנון מירון

8/9/2011 - 26/7/1942

אמנון, אחי הגדול,

אתמול כבר לא הגיע ממך צלצול הטלפון הקבוע של שבת בבוקר, לשאול "מי בא אלינו היום". אם לא הייתי מתקשר אליך יום לפני כן, שיחת הטלפון ממך הייתה מגיעה בשבת בבוקר - לא פעם מוקדם, יחסית, כאשר רק אני ער ושאר בני המשפחה עוד ישנים. רצית לדעת אם אני או ירון באים לבקר את רות ואותך. כאשר קרה שאמרתי שירון בחו"ל ואני לא אצליח להגיע, הייתי שומע בקולך אכזבה גדולה והיית מסיים את השיחה במהירות.

 

לאחר מותו של אוּלִי, ומאז שגם רות עברה ל"סביון", אני, אחיך הקטן הצעיר ממך ב-13 שנים, הפכתי להיות האפוטרופוס שלך. לא הייתה בכך מטלה רבה, משום שלרוב צרכיך דאגו בקיבוץ, אבל בכל זאת, לא מעט שעות העברנו בנסיעות לבדיקות וטיפולים בבתי החולים השונים. בהזדמנויות אלה נוכחתי עד כמה אתה פתוח ואוהב בני אדם. יצרת קשר כמעט עם כל אחד שפגשנו, אם זה רופא, אחות או מטופל, התעניינת מי הם, מהיכן הם באים, ובקלות ובפתיחות מדהימה היית מספר את סיפור חייך ומהי הבעיה שבגללה באת לבדיקה זו או אחרת.

 

עינת, העובדת הסוציאלית, אמרה לי שהיא סבורה שהיא מכירה את כל המשפחה שלנו, מקטן ועד גדול, כולל המשפחה מהזורע ואלה שבחו"ל, והכול רק מהסיפורים המפורטים שלך. היא אמרה שגם אותה שאלת וחקרת על משפחתה, על הילדים שלה והיכן היא מתגוררת, לא הרפית עד שסיפרה לך הכול ועל כולם, ותמיד התעניינת בילדים שלה שבצבא ודרשת בשלומם.

 

אמנון, היית אח מיוחד, אח גדול, מבוגר ממני בשנים רבות, אבל בעיני עצמך תמיד היית גם קצת האח הקטן. נשארת גם קצת נוּנִי, הילד שהגיע מאנגליה לקיבוץ בגיל שלוש, שלא יודע מילה בעברית. רות סיפרה לי על סיטואציה שהתרחשה זמן קצר לאחר שהגעתם ארצה. באחד הימים החמים, ואתה בן שלוש, התיישבת על המדרכה בקיבוץ ואמרת בשפה היחידה שידעת: ""It is very hot!. הצטרפת לחברת הילדים כילד שונה, שאינו דובר את שפתם, וכשגדלת השוני שלך התבטא בתחומים אחרים - וזה בוודאי לא היה קל לגדול כך בחברת הילדים בקיבוץ.

 

בגמר הלימודים התנדבת לצבא והלכת לנח"ל. מתקופה זו זכור לי ביקור במחנה 80, אם אינני טועה היה זה לטקס סיום הטירונות. אתה היית במדים, רזה, גבוה, עם נשק ביד, וזה היה מראה מרשים מאוד עבורי. בזמן השירות הצבאי התמוטטת ואושפזת בירושלים. זכור לי המפגש הראשון לאחר מכן. הגעת לחופשה מבית החולים ובאת לבקר אותי בבית הילדים, בזמן ששיחקנו בחצר. היית שונה, עלית במשקל וכל שפת הגוף שלך הייתה שונה. אני זוכר שהייתי מבולבל וכנראה שהגבתי אליך בקרירות, לבי נצבט כעת מהמחשבה מה זה עשה לך.

 

אבל כילד קטן מאוד נהניתי מכך שאתה החצרן עם הטרקטור, ופעמים רבות הצטרפתי אליך לנסיעות ברחבי הקיבוץ. בזמן הנסיעה, בתחילה ישבתי על ברכיך, וכשגדלתי עברתי לספסל מאחור, אשר הותקן כך שהיושב עליו היה בגבו לכיוון הנסיעה. זכור לי מגע שרשרת הבטיחות מברזל, אותה הקפדת שאסגור ביושבי עליו, כאשר מאחורינו נגררת שיירת עגלות הזבל המתפתלת.

 

בשלב מסוים כאשר גדלתי מעט, אוּלִי לקח אותי לטיול לכיוון מגדל הדבורים, וכשהתיישבנו לנוח הוא הסביר לי שאתה שונה משאר האנשים ושעליי לנהוג אתך אחרת מאשר עם אנשים רגילים. לא את הכול הבנתי, ואינני זוכר כל מה שנאמר, אני רק זוכר שהבנתי שעליי להימנע מלהקניט אותך על החולשות שלך, משום שיש לכך סיבות שאינן באשמתך ולא בשליטתך.

למרות זאת, מאז ועד לימים האחרונים, נהגתי לדבר אליך בחופשיות, ואתה לא פעם קראת לי חוצפן, ובצדק. אבל אני יודע שהיה בכך גם מרכיב חשוב בקשר המיוחד שהיה בינינו. לקשר הטוב שהיה בינינו יש חלק גדול מאוד להורינו, רות ואוּלִי. הם התנהלו בתבונה ובחכמה רבה כך שלא זכורה לי ולוּ פעם אחת שהרגשתי בושה או  צורך להתנצל על כך שאחי הגדול שונה. אתה היית מי שאתה, ותמיד שמחת לפגוש אותי ואת החברים והחברות שהבאתי הביתה.

 

 

אמנון, הפרֵידה ממך קשה, אבל למרות שלא ידעת זאת, במשך חודשי המחלה האחרונים שלך היה לי זמן להיפרד ממך, והידיעה שלא סבלת הרבה מקלה מעט.

 

אחיך הקטן,

עמרי מירון