גרדה וייס

גרדה וייס

19/7/2008 - 26/7/1931

אמא – עצוב למות באמצע התמוז,

ואת בחרת למות באמצע התמוז.

באחת משיחותינו הארוכות בשנה האחרונה, בה דיברנו כמעט על הכל וגם על מותך ביקשת להיקבר בלי הספדים ואם צריך אז להשמיע מעט גריג.

אנחנו חורגים מבקשתך ומעגלים מעט את הפינות והרשי לנו לומר לך מעט מילים.

באמצע התמוז – עשרה ימים אחרי יום הנישואין ה-56 ושבוע לפני יום ההולדת ואנחנו נפרדים.

שנתיים קשות מנשוא עברת.

היית גיבורה אמיתית וניצחת כמעט בכל הקרבות.

במקומות שאף מומחה כבר לא נתן תקווה – את הסברת לכולם כוח הישרדות ורצון לחיות – מהו.

אך היה ברור לכולנו שכוחותיך הולכים וכלים.

לאורך השנה האחרונה חשבתי על הרצון לשמר את הזיכרון ממך כשאת עוד בריאה ומלאת חיים.

אמא שתמיד ידעה ליצור יחד של משפחה, שבנתה בית עם מלוא המשמעות של המילה חם, אוהב ותומך. מקום שתמיד אהבנו לבוא אליו.

זוכרת כילדה שתמיד הבית היה מלא אנשים וריח של עוגת שמרים באוויר.

זוכרת טיולים בשבת ללקט פטריות כאן ביער או סתם להסתובב בשדות.

היית העוגן והמרכז של נשמת הבית.

חייך לא היו קלים עליך. כבר בגיל תשע התערבלו חייך ונאלצת לעזוב את הבית ובגיל עשר מצאת עצמך יחד עם אמך מפרנסת משפחה שלמה בסריגת גרביים אצל הגויים או בעבודה בחווה.

עלית לארץ וחייך נקשרו לאבא ולאזור הזה שכה אהבת את יופיו.

שנים רבות עסקת בחינוך וכה אהבת את עבודתך.

בשנים האחרונות התמלאו חייך בכל מיני עבודות יד למיניהן, קריאה רבה ונכדייך היו מרכז חייך, את אהבת והקדשת להם המון והם ידעו להחזיר לך אהבה, ושמחו תמיד להיות אצל הסבים.

השנתיים האחרונות היו קשות.

נאבקתם שניכם, את ואבא במחלתך.

את נאבקת בגופך ועוד בדקה האחרונה לחייך ביקשת – תנו לי חמצן לנשום.

גופך הלך וקטן ואת לא וויתרת, כשאבא לצידך לא מרפה, מנסה כל שאפשר.

מרשים היה לראותכם נאבקים יחד במחלה שלך אמא, מנסים לשמר את היחד עד הדקה האחרונה – מטיילים באוטו בשדות הקיבוץ, עוצרים ליד הגינה ואבא מראה לך עציץ חדש שהכין, פרח שהתחיל לפרוח.

הבוקר ישבנו במרפסת ביתכם שטיפחתם בכוחות משותפים וכל כך אהבתם ושוחחנו על שהיה ויהיה. ואין ממש נחמה – כי לשבת לבד מול הנוף זה לא כמו בזוג  וביחד.

אמא יקרה –

את מה שהשארת לנו כמשפחה גם בגופך, אם הלך, איש לא ייקח מאיתנו.

אוהבים כל כך וכואבים כל כך,

הנכדים, הילדים ואבא.

 

ניצן