יעקב-ינקו-סולומון זכרונו לברכה

יעקב (ינקו) סולומון

09/10/2001 - 16/12/1913

ינקו נולד ב-16.12.1913, נר שישי של חנוכה - בן בכור לאביו, פייבל-שרגא סולומון, ולאמו לובה סולומון - בעיירה ביבולאר, הנמצאת בקרבת העיר יאסי (יאש) שברומניה.

 

בגיל שלוש נשלח ל"חדר" ללמוד אצל המלמד. מי שהכיר את ינקו היה מודע לזיק השובבות שבעיניו. ואכן, שובב גדול היה, ולהיות סגור בחדר עם המלמד לא התאים לו. לכן ניסה, פעם אחר פעם, לברוח מה"חדר" אל המרחבים...

 

אביו ייעד אותו להיות בעל מקצוע, כלומר בעל מלאכה, ועדיף כמה מלאכות... הוא למד חייטות, אפייה (האבא היה אופה) וסנדלרות. גם בעיבוד עורות עבד, אבל בשל הריח העז לא המשיך בכך. לפרנסת המשפחה עזר בתור שוליית חייטים.

 

למשפחה נולדו עוד ילדים, אחים ואחות לינקו: שלמה (1915), ברוך (1917), חיים (1920, נעלם ועקבותיו לא נודעו עד היום), דינה (1923) ויהודה-לייב (1925). ברקע ילדותו היו כל הזמן הסבים, ובמיוחד הוריה של אמו סבא יוסף וסבתא פאני (פייגה), שעזרו בגידול נכדיהם.

ב-1928, כשהיה כבן חמש-עשרה, נפגש לראשונה בפעילות תנועת הנוער הציונית-חלוצית-סוציאליסטית "השומר הצעיר". באמצעות התנועה נחשף, לראשונה, למאמר שכתב דוד בן גוריון, שבו נבחנו הכיוונים והאפשרויות שיבטיחו את עתידו של עם ישראל. מסקנתו של הכותב הייתה שתקומתו של העם תיתכן אך ורק בארץ ישראל, ומי שצריך להוביל את המהלך הם בני הנוער. לדבריו של ינקו, מאמר זה שינה את חייו מקצה לקצה. הוא החליט ליישם את מסקנתו של בן גוריון באופן אישי, זיק השובבות שבעיניו הפך להתלהבות נעורים ולדבקות במשימה, והוא החליט לעלות ארצה.

 

בראשית יולי 1933 הגשים ינקו את חלום העלייה. הפרידה מבית ההורים הייתה קשה. אביו התנגד בכל תוקף למהלך וכמעט שקרע קריעה על בנו, אך ינקו לא ויתר, ולבסוף הצליח לשכנע את אביו להסכים לרצונו. ברגע האחרון, ממש לפני היציאה מביבולאר, הכניס האבא לתרמיל של בנו טלית, תפילין של יד ותפילין של ראש וביקש ממנו: "כשתגיע לארץ הקודש תניח תפילין ותתפלל בשמי למען כולנו!" ינקו הבטיח - וקיים. את התפילין והטלית מסר לאחר זמן לבית הכנסת בכפר סבא. ומי יודע - אולי עד היום הם משמשים שם בקודש?

ינקו וחברו, משה (מושקו) אברמוביץ' (מקיבוץ שריד), היו הראשונים מחלוצי ביבולאר לעלות ארצה. וכך, עת יצאו השניים לדרכם, נאספו כל בני העיירה בהתרגשות עצומה כדי ללוותם. כל פעם שינקו סיפר על מעמד היסטורי זה – שפירושו היה גם התנתקות מבני משפחתו - נצצה בעיניו דמעה...

ב-1934 הצטרף ינקו לקבוצה גדולה של עולים מרומניה אשר הקימה את קיבוץ "במעלה". הגרעין ישב במגדיאל.

 

ב-1 במאי 1939 עלו על הקרקע ברמת מנשה שני גרעיני התיישבות גדולים: "במעלה" (הרומנים) ו"במפנה" (הייקים) – שטרזה (טרי לבית רינגלר-וייסמן), רעייתו לעתיד, הייתה חברה בו - והקימו את קיבוץ דליה. מ"התגובה הכימית" לאיחוד הגרעיני הזה נבטה משפחת סולומון בדליה...

 

ביולי 1943 התחתנו ינקו וטרי. ב-1944 נולדה בכורתם, דינה רבקה, וב-1946 נולד בנם, נחום מרדכי (שמם השני, הנוסף, ניתן לזכר הוריה של טרי, שנספו בשואה). דינה סולומון נישאה ליגאל פלג (1967) ונחום סולומון (סיון) נישא לגתה נוה, באותה שנה.

מרבית שנותיו בקיבוץ היה ינקו נוקד. הוא החל כעגלון במגדיאל והמשיך בקיבוץ, אך מהר מאוד עבר לעבוד בדיר הצאן, ניהל אותו ביד רמה עשרות שנים, גם בשנותיו הקשות, והנחיל את מורשתו לחניכיו הצעירים. כיום, דיר הצאן הוא ענף חקלאי רווחי בקיבוץ דליה, נחשב לאחד הטובים במזרח התיכון, וככזה - מהווה אנדרטה פועה וריחנית לזכרו... בעשורים השמיני והתשיעי לחייו, לאחר שפרש מענף הצאן וכל עוד עמד לו כוחו, השכים קום מדי יום ביומו ועבד בחריצות רבה ב"זהר".

 

נכדותיהן הבכורות של ינקו וטרי הן יעל לבית פלג (1967) ועדי לבית סיון (1968). בהמשך נולדו הנכדים אביב (1970), אמיר (1975) ונועה (1982) למשפחת פלג, ואוֹרי (1971), נטע (1976) ונעם (1982) למשפחת סיון.

ב-1970 עלו הוריו של ינקו מרומניה לישראל, ויחד עמם משפחתה של דינה (אחותו) ומשפחתו של יהודה-לייב (אחיו). איחוד המשפחה גרם לו אושר רב. מאוחר יותר, עלתה לישראל גם משפחתו של אחיו, ברוך. רק משפחתו של אחיו, שלמה, נותרה ברומניה.

 

ינקו זכה בחייו לשישה נינים: יהלי, נגה (בן), יערה, עומר, מעיין (בת) ומיה. את כולם זכה להחזיק בזרועותיו וללוות את צמיחתם. לאחר מותו נולדו לו עוד תריסר נינים: טל, עדי, שירה, רון, עופרי, אנה, אמיליה, הללי, מעיין (בן), גילי עמית ונגה (בת).

ינקו נפטר בשיבה טובה בשנתו, ב-9 באוקטובר 2001, בחג שמחת תורה - כ"ב תשרי ה'תשס"ב. הוא נטמן באדמת קיבוץ דליה, שעליה פסע בנאמנות שישים ושתיים שנה ואותה כה אהב. יהא זכרו ברוך!