טרזה-טרי- סולומון זכרונה לברכה

טרזה (טרי) סולומון

29/06/1998 - 16/10/1912

תולדות חייה

[כפי שסיפרה לנכדותיה]

 

נולדתי בעיר האגן שבגרמניה ב-16 באוקטובר 1912, להוריי, מרדכי ורבקה (לבית וייסמן) רינגלר. הוריי, שהיגרו לגרמניה מגליציה שבפולין בראשית המאה ה-20, נקראו בפי הגרמנים "אוסט-יודן". אחותי המבוגרת ממני, לאה, נולדה שנה לפניי. אבא שלי היה חולה במשך רוב שנות חייו והקושי שהדבר גרם ליווה אותי כל הזמן.

בבית שלנו נהגנו על פי המסורת היהודית: חגגנו את החגים ושמרנו את השבת. לבית הכנסת הלכנו רק בחגים כמו פסח וראש השנה. אחותי ואני למדנו בבית ספר נוצרי בכל ימות השבוע, אך בשבת לא כתבנו. הילדים הנוצרים קיבלו זאת בהבנה ולא הציקו לנו.

ב-1917, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשאבי גויס לצבא הפולני, נסענו עם אמי לפולין וגרנו במשך שנה אצל הוריה, סבא וסבתא שלי, עד שאבא השתחרר וחזרנו לביתנו בגרמניה. אני זוכרת שלסבא היה בית חרושת לייצור בירה. מתקופה זו אני זוכרת גילויים אנטישמיים ותופעה של שנאת יהודים. למשל, ראיתי כיצד כמה פולנים צעירים רודפים אחרי יהודי בתחנת רכבת, תופסים אותו ומגלחים את זקנו ופיאותיו. התגוררנו ליד עיירה בשם אושווינצים, שלידה הוקם מאוחר יותר מחנה ההשמדה הידוע לשמצה אושוויץ-בירקנאו.

לאחר שסיימתי את חוק לימודיי בתיכון רציתי להמשיך ללמוד באוניברסיטה, אך הדבר נאסר עליי בשל חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (מספר מוגבל), שהיה אחד מהחוקים כנגד היהודים שחוקקה המפלגה הנאצית, ששלטה כבר בגרמניה בהנהגתו של אדולף היטלר.

התחלתי לחשוב מחדש מה לעשות, ובדיוק אז שמעתי כי שליחים של תנועת "השומר הצעיר" הגיעו להאגן, והצטרפתי לתנועה. בעיר שלי לא היה קן ולכן עברתי לעיר הגדולה, ברלין, שם היה קן גדול ופעיל. רציתי לעלות ארצה ותכננתי ללמוד מקצוע שיהיה משמעותי בקיבוץ בארץ ישראל, על כן ויתרתי על יציאה להכשרה חקלאית ולמדתי תפירה ובישול. חלום העלייה אכן התגשם כשקיבלתי את אישור העלייה (סרטיפיקט) משלטונות המנדט הבריטי.

הגעתי לארץ ישראל בשנת 1936. בתחילה שהיתי כשלושה חודשים בבית החלוצות בתל אביב, ללימוד השפה העברית ולהיכרות עם הארץ, ורק אחר כך הצטרפתי לגרעין של הייקים בקיבוץ "במפנה", שהוקם בכרכור. אז כבר רציתי מאוד לעבוד בחקלאות, אבל כיוון שמקומות העבודה בתחום זה היו מוגבלים, במיוחד לנשים, ומכיוון שידעתי טוב את השפה האנגלית, סידר אותי סדרן העבודה כמורה לאנגלית בקיבוץ עין שמר ובמושב גן השומרון הסמוכים. הייתי גאה מאוד, כי הייתה זו עבודה שמכניסה כסף ממש, כמו עבודת הבחורים בפרדסים. לימים, כשייסדנו את קיבוץ דליה, שימשתי בתור מקשרת לחיילים בריטים ואוסטרלים שהתארחו אצלנו, לעתים קרובות.

ב-1 במאי 1939 עלינו להתיישבות "חומה ומגדל" במגדל הדבורים, סמוך לעין השופט. היינו די מבודדים, ולכן הקמנו "צוות איתות" שחבריו למדו מורס. פעלנו ביום באמצעות דגלים ובלילה באמצעות זרקור מיוחד וכך יצרנו קשר עם יישובים רחוקים, כמו זכרון יעקב וחדרה. בשל עיסוקי זה זכיתי בקיבוץ לכינוי "טרי-תות"...

בתחילה, עבדתי כמה שנים בדיר הצאן, ועיקר עיסוקי היה הכנת גבינות ברינזה מהחלב, ובטוויית חוטים מצמר הכבשים שנגזז עם בוא הקיץ, ומהצמר סרגנו סוודרים לחברים ולילדים. עבדתי גם כחובשת במרפאה של הקיבוץ, כמחסנאית בגדים בקומונה וגם כעשרים שנה בחינוך – כמטפלת מגיל הפעוטון ועד סוף י"ב במוסד החינוכי הרי אפרים. את שנותיי האחרונות עבדתי ב"זהר" כמזכירת מחלקת המשלוחים.

המשפחה שלי הייתה מרכז חיי, ודאגתי לילדיי הייתה שם דבר בדליה. שמונה הנכדים שנולדו לילדיי היו מקור לשמחה וגאווה רבה, וזכיתי אף לשלושה נינים [פרטים על כל הנכדים והנינים נמצאים בדף הזיכרון של ינקו].

*

בשנותיה האחרונות סבלה טרי מירידה תפקודית ומנטלית והייתה זקוקה לסיעוד בכל תחומי החיים. הייתה זו תקופה קשה לה, לינקו ולכל בני משפחתה.

טרי נפטרה בשיבה טובה ב-29 ביוני 1998, ה' תמוז ה'תשנ"ח. היא נטמנה באדמת קיבוץ דליה, שעליה פסעה בנאמנות חמישים ותשע שנים. יהא זכרה ברוך!

דף זיכרון זה מוקדש גם להוריה של טרי, מרקוס (מרדכי) ורבקה (רגינה) רינגלר, שנרצחו בשואה; לאחותה, לאה, ובעלה הנס גדעון ליפשיץ, שהיו חשוכי ילדים; ולזכר בן דודה האהוב זיגמונד לאופר (ביבי). יהי זכרם צרור בצרור החיים!