מרדכי גלזר

סגן, מרדכי גלזר

ח' אייר תש"ה - י"T תשרי תשל"ד
07/10/1973 - 21/04/1945

מרדכי, בן מלכה ושמואל, נולד ביום ה' באייר תש"ה (21.4.1945) בקיבוץ גבעת-ברנר ובו השלים שתים-עשרה שנות לימוד בבית-הספר היסודי ובבית הספר התיכון. כבר מילדותו התבלט באופיו המיוחד. פעיל וער בחברת הילדים, היה אהוב ואהוד על כל חבריו, שקראוהו בכינויי החיבה "מוטקה" ו"מוטי". בבית-הספר היה תלמיד מצטיין ובעיקר הצטיין בלימוד השפה האנגלית. מלבד הלימודים הרבה מוטקה לעסוק בספורט, בעיקר בכדורסל ובשחייה, וגם בשטח זה זכה באותות הצטיינות רבים. מוטקה היה אדם עליז וחברותי שהיה מוכן תמיד לעזור לזולת. בזכות תכונות אלה התחבב על חבריו לכיתה וכן על החברים המבוגרים במשק. הוא נודע גם באהבתו ובמסירותו הרבה לבני משפחתו. לאחר מותו כתב אביו בהספדו עליו: ..."בן אוהב ואהוב... אהבתך הייתה ללא מצרים". בסוף שנת הלימודים הי"ב, ערב בחינות הבגרות, שבר את רגלו בעת תחרות ספורט ורותק למיטה לתקופה של שלושה חדשים. אף-על-פי-כן לא נשברה רוחו ובבית-החולים למד ושקד על ספריו ואכן ניגש לבחינות במועדן עם כל חבריו לכיתה ועמד בהן בהצלחה.

מרדכי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1963. על אף שחשש שמא יימנע ממנו להתנדב לחיל קרבי בגלל רגלו הפצועה, דחה הצעה ללמוד בבית-הספר הטכני של חיל האוויר ולבסוף התנדב לנח"ל. בנח"ל התגבר על כל הקשיים והמכשולים שהעמיד מצב רגלו והשתלם בקורס מפקדי כיתות, בקורס צניחה, בקורס קציני חיל רגלים ובקורס קציני חרמ"ש. מוטקה היה קצין מעולה, ישר ואהוד ביחידתו. אמנם הקפיד עם אנשיו, אך יחד עם זאת שימש להם דוגמה ביחסו הכן והאוהד. הוא התברך בכושר מנהיגות מעולה וכל אנשיו כיבדוהו. הוא הצטיין בידע מקצועי רב ומילא ביעילות ובנאמנות את כל התפקידים שהוטלו עליו. לאחר תום תקופת שירות החובה שלו בצה"ל, נענה לבקשת מחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי והתגייס לשנת שירות קבע כמפקד היאחזות הנח"ל בקציעות. מוטקה הצליח מאוד בתפקידו ותקופת פיקודו על ההיאחזות זכורה לבני אותו מחזור כ"תור הזהב בחיי הגרעין". הוא היה חבר ורע לכל ובנועם הליכותיו השרה רוח טובה סביבו.

בתחילת מאי 1967 השתחרר מוטקה מצה"ל וכעבור חודש נקרא לשירות מילואים פעיל במלחמת ששת הימים. הוא לחם בשכם וברצועת עזה ושם ניצל בנס כשהושלך רימון למכוניתו ולא התפוצץ. החזרה לחיים אזרחיים במשק הייתה כרוכה במשבר אך מוטקה התאושש מהר. הוא מונה לתפקיד מרכז לימודי החטיבה בבית-הספר בקיבוץ ונוסף לכך עבד כמסגר, שהיה מקצועו האזרחי במשק. אותה תקופה היה מוטקה פעיל גם בוועדת ההשתלמות במשק ומצא תמיד זמן לכל עיסוקיו. אחוז סקרנות יצא למסעו הראשון בחו"ל עם זוג חברים ועם שרה חברתו, בת משק שנשא אותה לאישה לאחר שובם מהטיול. נסיעה זו הטביעה עליו רישום עז, וביחוד היו חזקים רשמיו מארצות הצפון. את כל אלה הביע בכושרו המיוחד ובחוש ההומור שלו, באמצעות הרבה צילומים מרהיבים שצילם. לאחר שובו למשק אושרו לו לימודי הנדסת מכונות במדרשת רופין. על אף שהיה נקרא תכופות לתקופות של שירות מילואים, ולמרות ביקוריו הרבים אצל משפחתו בקיבוץ, למד בשקידה ועמד בהצלחה בבחינות, עד שבאה מלחמת יום-הכיפורים וקטעה את לימודיו. כשפרצה המלחמה היה מוטקה בין ראשוני החיילים שהגיעו לגדוד ובין הראשונים שהגיעו לחזית בסיני. מהבסיס העורפי נשלחו לרומני וכשהגיעו שמה ביומה השני של המלחמה, י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נצטוו להמשיך לבלוזה הם נסעו שמה כשהטנקים בראש והזחל"מים פרושים מאחור. לאחר זמן-מה, התברר שחלקו האחורי של הכוח נתקל במארב של האויב. פלוגת החרמ"ש, שמוטקה היה מפקדה, נשלחה לשוב לאחור כדי להילחם ולשתק את המארב. אש תופת נתכה עליהם בדרכם והזחל"ם של מוטקה נפגע באש נ"ט. כשקפץ ממנו כדי לעבור לזחל"ם אחר, נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-ברנר. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואחות.

נשיא המדינה, הפרופסור אפרים קציר, כתב למשפחה השכולה: "כאבכם הוא כאב האומה כולה, המבכה מרה את כל אחד מיקיריה שנפלו במערכה. מרדכי ז"ל נמנה עם הגיבורים ששילמו בחייהם על הגנתנו ושמו ייחרת בדברי הימים של עמנו, הרצופים מאבק על קיומו;" במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו, סא"ל אסף יגורי: "מוטקה היה איש שריון למופת, לוחם אמיץ לב אשר הנהיג את אנשיו בגבורה בזמן המערכה. הוא התחבב על אנשיו ועל מפקדיו ונפילתו היתה אבדה כבדה ליחידתנו".

 

דברים שכתבו הוריו של מוטקה:
מאז שפקדנו את התל הרענן, וחיילי היחידה באו לנחמנו, שחזרתי יחד אתם את נתיב האימה בו הלך הבן.  מפת סיני גדולה פרושה לפני על השולחן, וצמודים זה לזה נעה היד קדימה.
ממקום הזינוק בבית דרס בואכה לבסיס צבאי כמטחווי קשת מהתעלה, נעה השיירה.
נוע ! כך נשמעה הפקודה מפי מפקדי השריון, וכך וודאי השמיע קולו הבן, המפקד הצעיר, חשוף, שעה שבלם בגופו שלו, יחד עם חבריו ליחידה,
את התקפת הדמים של האויב, וכך עמדו כחומת מגן לעמם.
נעה היד על המפה. זו הדרך אותה עבר וכאן נפל...
כך בפשטות נאמרו הדברים. "כאן נפל". כאילו תוכל יד אם להיות מושטת אליו, וקולה המרגיע יאמר, כפי שהיה אומר בימי ילדות רחוקים
"אם נפלת, אז תקום. לא קרה כלום. אמא תתן נשיקה".
נקודה קטנה על מפת הענק. נקודה אדומה, מסומנת בין קווים ונקודות.  נקודה צורבת מעוצמת הכאב.  כאן כרע באביב ימיו.

ההורים.

 

דברים שכתבו יהודית וחיים שילוח:
לא נשכח את היום בו הגיעה אלינו הידיעה.  ברגע אחד נהפך עלינו העולם. עשרים ושמונה אביבים נקטפו באיבם. זיו עלומים וטוהר נעורים נכרתו ללא עת. עוד היבהבה תקווה וכבתה.
מאותו יום מר כמעט שנה עברה. שנה מלאת מרורים ויגון.

עם שוך ההלם הראשון, החריף, חולפות לעיני תמונות חיים כבמחזה:
הזכרונות שלנו עם ההורים.  זכרונות המתחילים בבית התינוקות ועוברים דרך בתי הילדים וכיתות בית הספר.  הקבלה לחברות.  צה"ל. הלאה, גמר השירות. גיוס לשנה שלישית לצבא הקבע כמפקד קציעות. ואחרי כל השליחויות- חזרה הביתה, הדרכה בחטיבה. העבודה במסגריית השרותים.
היה רציני ויציב בדעותיו. נעים הליכות. ידיד וחבר לכולם. בצבא, כנער במדים, ביטא בכל מכתביו מורל יציב וגבוה-פרי צמיחתו השורשית בבית.  ועוד: העירנות, המסירות והאחריות.  היה מעורה ומעורב בחברת הבנים וכזה היה גם בהשתלבותו וצמיחתו לתוך החברה הבוגרת.  הכל היה טבעי ללא פרובלמטיקה יתרה.
בכמה אהבה ותום בנה את משפחתו. שיפץ ופיאר את ביתו והרעיף מטובו לאשתו ולילדיו. למרות הלימודים המפרכים, קפץ בכל עת מצוא הביתה ולראות ולשמוע את המשפחה.
טוב היה לו בשיגרת החיים הברוכה, כשהכל היה מתנהל למישרים.

במלחמת ששת- הימים חרדנו לגורלו, כשכדורים שרקו מעל לראשו, ולידו נפלו חברים. ועוד פעם, בעזה, כשנזרק אל מכוניתו רימון, ובנס לא התפוצץ.  בפעם השלישית היתה חרדתנו למציאות.
אהבנו לשמוע את סיפוריו העסיסיים. בהומור שלו המיוחד, כבש את כולנו. אהב לצלם, צילומי נוף אביב במיוחד. באיזה כישרון נדיר תיאר לנו בשובו מחו"ל את הנוף הנהדר בארצות הצפון.
ועתה נותרנו רק עם הכאב והזכרונות.

יודעים אנו: איומה המלחמה באכזריותה. המילים והמשפטים הופכים כאילו חסרי משמעות כשאנו
באים לדבר עליו. הן כולנו אהבנו אותו וכולנו יודעים כי כל אשר נאמר עליו-
דל יהיה מלצייר תמונה כנה של דמותו.
שכלנו את היקר לנו, וחבריו שכלו ידיד נאמן.
כעת תחייך אלינו דמותו מן התמונות ומהזכרונות ותו לא.
יש שאני מנסה להשלים עם החלל אשר נפער עם לכתו.
יש ואני תופסת את עצמי משוחחת אודותיו, כאילו רק זה עתה יצא ועוד מעט ישוב.
מה יקר המחיר ששילמנו.

יהודית וחיים שילוח
ערד