עמירם מנור

סגן, עמירם מנור

ג' אדר א' תש"ו - כ"ו באייר תשכ"ז
05/06/1967 - 04/04/1946

בן יהושע ופרידל, אשר חיו במשך 25 שנה בקיבוץ דליה. נולד ביום ג' באדר א' תש"ו 4.2.1946)) בקיבוץ. עמרם סיים את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי שבהרי-אפרים. נטה למוסיקה, ניגן בחליל, בפסנתר ובגיטרה; הירבה לצייר. השתייך לאגודת הטניס "מכבי" שברמת-חן, אף קיבל תעודה כמדריך לספורט במכון וינגייט. עסק בכדורסל ובהתעמלות-קרקע. גויס לצה"ל באוגוסט 1964 לחיל-האויר אשר בו שירת עד יום נפלו. איש שירות-קבע היה, בדרגת סגן, וחביב על כל אנשי הטייסת בגלל אפיו, כפי שיעיד מפקד הטייסת במכתב-התנחומים להוריו, בו הוא כותב: "מן המעולים היה במקצוע שבו בחר ומן האחראים והטובים היודעים לקראת מה הם הולכים". על מטוסו היתה גאוותו עד יומו האחרון, כאשר נפל בקרב האוירי שנערך ליד תעלת סואץ ביום הראשון לקרבותיה של מלחמת ששת הימים, הוא כ"ו באייר בשכ"ז 5.6.1967, הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול.
 
באוסף של "ששה שירים לצה"ל", שהופיע אחרי מלחמת ששת הימים בהוצאת סובר, נכלל השיר "הם ישנם", אשר המלים שלו נכתבו על-ידי יוסי גמזו והמלחין יוסף ולד והוא מוקדש כולו לעמירם. בקיבוץ חצרים שבנגב עומד פסל שהוא בנה לחיל-האויר. אגודת-הטניס של "מכבי" ברמת-חן מקיימת תחרות-טניס ולזוכה מוענק גביע לזכרו ועל שמו של עמירם. קיבוץ דליה הוציא עלון ל"שלושים" לזכרו ולזכר עוד שנים מחבריו.

 

 

 

זיכרון

 

עברו שנים רבות. אני התבגרתי, ועוד מעט אתחיל להזדקן, והזכרון מטשטש.  את עמרם אני זוכר תמיד, אבל את דמותו כבר קשה לדמיין.  נראה לי שאני זוכר יותר את התמונה במסגרת בבית הורי, קצין במדים.  אני בטוח שהורי בחרו תמונה כפי  שהיה שבעיניהם באותו יום, שבו הלך ממני, וזה מקנה לי ביטחון שזכרוני אינו סתם מן הדימיון.

 

17 שנים הוא היה אחי ופחות שנים הוא היה לי לאח, כזה שהיה סביבי להשוויץ בו.  בקיבוץ הוא היה שייך לשכבה ולא לי. בעיר הוא נהיה ממש אחי. שיחקנו כדור סל וטניס, היינו הולכים למשחקי מכבי בכדור סל ולהופעות בפארק הלאומי ברמת גן. שנים קצרות שבהם הוא היה תמיד אח טוב ומבין. אינני זוכר אפילו מריבה אחת ! ואולי כצת  שכחתי ?

 

אבל יותר מכול מוצא אני את עצמי חושב: ומה אם היה ממשיך להיות אחי.

האם היה לי שותף לחיים?

האם היה שותף לחויות ?

למה הוא היה מתפתח וכיצד זה היה משפיע עלי ?

 

יתכן והיה נשאר בחיל האויר. היה מתקדם בדרגות ונהיה למפקד חשוב מופיע בטלויזה ומטיף מדעתו למאזינים. ואני הייתי אח של אדם חשוב!

לא נראה לי. זה לא מתאים לו. הוא היה סוליסט. קצת מרדן והיה חייב לעשות דברים שאחרים לא עסקו בהם. אולי אפילו נאיבי מידי להתעסק בפוליטיקה בצבא. בטח לא היתה לו הסבלנות לפ"זם! לדרגה ועוד דרגה – סולם מונוטוני בחיים.

לא! לא הפסדתי אח גנרל.

 

ואולי היה אמן?  היתה לו יכולת יצירה עצומה. זה בא מתוכו. כאשר היה נער בנה אופניים- ואני הייתי כל כך גאה לרכב עליהם.  לאחר מכן בנה אופנוע. זה לא היה מיועד לי!  בקורס טייס בנה פסל מבטון. מי אם לא הוא.  בכלל הוא היה מצייר נהדר. אני לפעמים גם מצייר קצת, ואני חושב: יש לי קצת משלו, אולי הוא השאיר לי קצת כשרון.

האם הוא היה לאמן?  לא נראה לי. הוא היה מאוד מעשי. צריך לעשות מה שניתן להשתמש בו. להביט ולהתבונן בציור או בפסל זה לא הוא.

 

ואולי היה לטייס באלעל?  איז כיף.  הייתי מקבל כרטיסים בחינם וטס בכול העולם. והוא היה בתחילה טייס משנה ואחר כך קברניט במטוס גדול. ואני הייתי שומע אותו ברמקול במטוס. קברניט גדול ובטחון עצמי ללא גבול. זה מתאים לי; כך תמיד היה נשאר האח הגדול והכל היה ממשיך כאילו הוא לא הלך. 

 

ואולי היה לומד. נהיה מהנדס כמוני. וביחד היינו יוצרים משהוא.  הוא עם הכריזמה ואני המהנדס. הוא היה משלים אותי ואני אותו וביחד אולי מרימים עסק או חברה ואני הייתי עובד בישבילו והוא בישבילי. כך היינו ממשיכים להיות אחים כאילו דבר לא נפסק במלחמה ההיא.

 

אין לזה סוף. הזכרונות מתערבבים בדימיונות.  ודמותו כבר בנויה ממאויי שלי לא פחות מהויותיו שלו. ואם אמשיך לחשוב אולי אבנה לי דמות חדשה שאיננה כבר אחי עמירם.

 

ואולי בעצם כך טוב יותר – כך הוא לא דועך ורק ממשיך להתפתח ולחיות בתוכי וממשיך להיות אחי.

 

יונתן – אח של עמירם.