עזרא (עוזי) אשכנזי

רב"ט, עזרא (עוזי) אשכנזי

י"ד חשון תשכ"א - י"ט בסיוון תשמ"ב
10/06/1982 - 04/11/1960

עוזי 

 

לעצור לרגע את מרוצת היומיום, לשבת לכתוב לך - עשרים ושבע שנים אחרי אותה מלחמה ארורה, עשרים ושבע שנים לאחר הלם נפילתך.

אני יושב עם מוריס אצל גילה ואנחנו מדברים עליך, על מקומך בינינו, על מה היה אילו ואיפה היית היום – הבזקים של זיכרונות: מילים, מחשבות, חיוך שאומר חברות ואהבה של מי שמכירים שנים, מאז, מילדותנו בחולון.

ויחד עם זאת, מנגד, או אולי במקביל, החלוקה הזו, הכול-כך חד משמעית, של חיי, חיינו אל מול מותך או במילים מקבילות אי-היותך.

אצלך, הזמן עצר מלכת, נשארת כמו שאנחנו זוכרים אותך, כמו שהיית לנו ואיתנו בתחילת הדרך. ואנחנו המשכנו, מוצא את עצמי רוצה לספר לך: אהבה, משפחה, ילדים – חיים שלמים, ויודע, שבדיוק כמוני, אבל בדרכך, היית יוצר לך את חייך - קסם אישיותך שהיה תמיד מוקד לחברות ולהרגשת שייכות, לגרעין, לקיבוץ למקום העבודה. החיוך, כן החיוך, כמו זה שבתמונה על הפרגוד, אחרון הנופלים של הקיבוץ, מלווה אותי כשאני חושב עליך, כשאני משרטט את דמותך.

 

ויש גם את מה שהביאה, נפילתך, ההלם, הפחד ואולי גם אובדן התמימות.

גם במותך, כאילו ציווית לנו את ההמשך - גם השנה, כמדי שנה, נתכנס כולנו נציין בחולון את יום נפילתך, בבית המשפחה ואחר כך בבית העלמין, ונשוב להיפגש ביום הזיכרון, כשאמא שלך מלווה אותנו, יודעת מה קורה עם כל אחד מאיתנו.

אני אומר ציווית לנו, כי אני מרגיש שהרבה מהיחד שנוצר בינינו - המפגשים אצל מוריס ואצלי ביום העצמאות כאשר כל חברי הגרעין מגיעים, הקשרים שנוצרו בין המשפחות וההמשכיות, הם הרבה בזכותך ולא רק בשל אי היותך.

 

אנחנו נזכרים ואני חי אותך וכואב את לכתך ומתגעגע וכל כך מקווה לטוב.