גדעון דגן

סמל ראשון, גדעון דגן

ה' חשון תש"ט - י"א תשרי תשל"ד
07/10/1973 - 07/11/1948

גדעון, בן לואיזה ושמואל, נולד ביום ה' בחשון תש"ט (7.11.1948) בקיבוץ דליה ולמד בבית-הספר היסודי בדליה ובבית-הספר התיכון, המוסד החינוכי הרי אפרים. גדעון היה תלמיד מצטיין, צעיר בעל מרץ ויזמה ובעל תחומי עיסוק והתעניינות רבים. מצד אחד התעניין בספורט ועם זאת היה חובב מוסיקה מושבע והקדיש לנגינה שעות רבות. מעולם לא הסתפק בחומר הלימודים שלמד בבית-הספר. אחד ממוריו בבית-הספר היסודי סיפר, כי בהפסקות שבין שעות הלימוד ראה על שולחנם של גדעון ושל אחדים מחבריו ספרים ועיתונים, ספרי קריאה, וחוברות לימוד. הוא התעניין בכל. לימודו לא היה פסיבי בלבד - הוא קרא, למד, התעמק וכתב. כך נתן ביטוי לידיעותיו הרבות ולנפשו הסוערת. גדעון כתב הרבה שירים, חיבורים, סיפורים ורשמים - מחוויות, מקריאת ספרים, מטיולים בארץ ובעולם, מפגישות, מחברים ומאהבות. בסיום שנת הלימודים בכיתה ח' הגניב לתיקו של מורהו מחברת ובה תשעה שירים. הוא לא זיהה עצמו ובהקדשה כתב, כי הוא כותב את כל השירים ביד שמאל, כדי שהמחנך לא יזהה את מחבר השירים. הוא כתב שירים על נושאים מנושאים שונים, ושמותיהם מעידים על עולמו של הצעיר הזה: - "האם", "החיים", "כאב", "את", "העולם", "פוליטיקה", "עלומים" ו"המשורר". השירה לא עשתה אותו צעיר מתבודד ותמהוני; להיפך - עוד מצא לו זמן כל צורכו לפעילות רבה. הוא היה מדריך בקן האימוץ בקיבוץ, טיפל בבני נוער של יישובים אחרים, שיחק בנבחרת הכדורסל של דליה והשתתף בכל פעולות החברה במשק. בשעות המאוחרות של הלילה היה פונה לשקוד על לימודים וקריאה, על עיון וכתיבה.

גדעון גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים בהצלחה קורסים מקצועיים שונים בשריון ובחרמ"ש, לרבות קורס מפקדי-טנקים. כחייל וכמפקד היה גדעון מופת לחייליו ולפקודיו. כתב עליו אחד החברים: "הוא היה מקפיד עם עצמו מאוד. הכל היה ערוך לפניו, על כל תגיו ופרטיו". גדעון הקפיד תמיד על יחס אנושי לחבריו ולפקודיו בצבא. גם כחייל וכמפקד לא זנח גדעון את כל אשר אהב - שירה, כתיבה, טיול בנופי הארץ והתפעמות מהדר הטבע. למרות שהיה חייל מצטיין, לא נרתע מהבעת דעותיו בגנותן של מלחמות. כך כתב באחד משיריו: "אני אוהב ספרות יפה/ ... אני מתעניין באנשים... / אני - אני אחד שכזה / עייף ממלחמות, פצועים / הרוגים... / עייף ממוקשים ומאצבע עצבנית על ההדק / כל לילה, כל לילה, כל לילה / אני חייל". ואפילו כשהיה מפקד-טנק ברמת הגולן נשא עיניו אל הטבע: "אני מוציא את ראשי מגבהי הצריח של המפקד ומסתכל בנוף הירמוך המקסים מגבהים".

לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר הגשים גדעון חלום ישן - לראות את העולם, ובעיקר את המזרח הרחוק, משאת נפשו. שנה עשה בנדודים בין הודו ליפאן. גדוש חוויות ורשמים עמוקים חזר ארצה והספיק לעשות רק חודש ימים בחיק המשפחה ובקרב החברים במשק, עד שפרצה המלחמה. במלחמת יום הכיפורים היה גדעון מפקד-טנק בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שהתחולל ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפגע בטנק שלו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של דליה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

 

 

הקדמה למכתב לגדעון דגן

הגר דגן

גדעון דגן נהרג מפגיעה ישירה בטנק עליו פיקד במלחמת יום הכיפורים.

במשך כמה חודשים גדעון הוכרז כנעדר ולא ידענו מה עלה בגורלו.

אבי, יוסי, ודודי, איתן, חיפשו אותו במהלך הקרבות ובתום המלחמה בכל מקום אפשרי.

המשפחה הייתה שרוייה במתח גדול עד שהגיעה לבסוף הבשורה המרה על מותו.

במשך שנים רבות איש לא ידע כיצד והיכן בדיוק מצא גדעון את מותו. ידענו רק זאת – אדם  אחד מצוותו שרד את הקרב. נהג הטנק. אך האדם הזה שרוי בהלם קרב ואינו מסוגל לדבר עם בני המשפחה ואף לא לשחזר את פרטי הקרב מול נציגי צה"ל.

 

כילדה, ייחלתי ליום בו אפגוש את נהג הטנק. זה היה חלום שלא ידעתי האם אי פעם יתגשם. מותו של גדעון הפך להיות בור שחור בחיי. שנים רבות לקח לי לזהות את מותו כאבל אישי שלי. הרי ידוע לכל כי שכול של הורים הוא כבר מנשוא. ידוע גם כי להיות אח שכול זהו משא כבר מנשוא. אני איבדתי דוד בילדותי. לא היה לי מושג עד כמה מותו השפיע עמוקות על חיי. 35 שנה אחרי שנהרג הבנתי זאת והחלטתי לצאת במסע אל חייו. להכיר טוב יותר את האיש שלמעשה הכרתי מעט מאוד.

 

את המסע התחלתי מן הסוף. מרגע מותו. בעזרתם של איתן דגן, דודי, ושל צביקה שרף, יצרתי קשר עם נהג הטנק של גדעון, אריה רותם.

לפני שנה בדיוק נפלה בחלקי הזכות לפגוש אותו, והערב אני נרגשת מאוד כי הוא נענה להזמנת המשפחה ונמצא איתנו כאן, לראשונה.

בעקבות הפגישה המשמעותית ההיא כתבתי לגדעון מכתב אישי אותו קראתי על קברו.

 

 

גדעון יקר שלי,

בוודאי היה לך הזוי שם בקרב.

בוודאי עברו לך מחשבות על יקיריך, ואולי אף הצצת בטבע האינסופי שסביבך שכאילו לא קשור לכל המלחמה הזאת.

מי יודע. אולי אפילו חשבת עלי, הקטנה בת ה-5, שכל כך אהבה אותך. סמל התמימות.

פגשת אותי שבוע לפני המלחמה וכל כך התחברתי אליך.

אז אולי, בעצם, אתה גם התחברת אלי.

 

הזוי... מפחיד...

בוודאי ידעת שזה הסוף.

הרי סבתא סיפרה שנפרדת ממנה 3 פעמים כשיצאת. נפרדת וחזרת, ושוב נפרדת וחזרת. הרגשת.

 

הזוי...

הן זה מקרוב שבתָ מארצות ניכר. מעולמות אחרים. מתרבות אחרת.

כששיננת את הילכות טקס התה היפני המסורתי לא שיערת שכמה חודשים אחר כך תשב בתוך צריח של טנק, מיוזע, מאובק, מצולק בנפש, ברעש מחריש אוזניים של זחל"מים, צעקות וזעקות אנשים, מטחי כדורים ופגזים. בתוך אנדרלמוסיה של מוות, בתוך כאוס של קרב לא ברור. בתוך מלחמת הישרדות על חייך, חיי משפחתך ואדמת מולדתך.

 

גדעון, אהוב שלי.

היית עדין נפש. אוהב אדם. סקרן, רגיש, אמן בנפשך, וכל השנים הללו שאלתי כילדה: איך הלכת לי? איך השארת אותי כאן לבד? בלעדיך?

איך הפרת את אמוני? איך עשית לי זאת?

איך זה שלא חזרת מהקרב והשארת את כולנו פצועים וכואבים לעד?

איך נתת למלחמה הארורה הזאת לקחת אותך?

 

שנים רבות אני שמה בצד את הכאב הזה. "האבל הזה לא שלי" אני אומרת לעצמי. מנסה להתעלם ממנו ולא להתייחס אליו ברצינות. קוברת אותו עמוק בבטני.

אבל הכאב מפעפע. העצב לא נותן לי מנוח. העצב מנהל את חיי מזה שנים. הבור השחור רק גדל ומעמיק והוא אפל מאוד.

 

בשנים האחרונות אני חשה כאילו יד נשלחת מן הקבר ומושכת אותי אליה מטה. להצטרף אליך. אין לי מנוח, אין לי מרגוע, מרגישה שאני בסחרור על סיפו של תהום.

 

גדעון, היום, כשאני רואה ומכירה באבלי על לכתך, כשאני יודעת שנפשי נפצעה מכך – קל לי יותר להביט בפניך. אני מרגישה מסוגלת בפעם הראשונה לומר לך שלום של פרידה. פרידה כואבת אך עם השלמה.

לא הייתי בהלוויה שלך, כי כילדה לא אפשרו לי. מעולם לא נפרדתי ממך באמת. אני עושה זאת כעת.

 

אני מאמצת לליבי את הזכרון הטרי ממך: את אורן של עיניך ואת עומק וחום מבטך. את הצחוק שלך. את קולך הרך. את גופך הגמיש ועורךָ שבהק בְּשמש הבריכה בגבולות. את הרגישות הגדולה שלך. את הסקרנות לַעולם ואת העניין האמיתי באנשים שסביבך. את היצירתיות שלך, שהתבטאה בכתיבה ובנגינה.

את השקט הפנימי השלם שלך, שבא מתוך חיפוש ארוך. את דרכך המיוחדת והבטחון שהקרנת סביבך.

 

אתה לי מקור השראה.

מי ייתן שאמצא את השקט להמשיך את חיי עם זכרונך אבל בלעדיך.

 

שלך, הגר.

 

מבשרת ציון, 28.4.08, לאחר פגישה עם אריה רותם, נהג הטנק של גדעון.