גיורא קוסוביץ

סמל ראשון, גיורא קוסוביץ

כ"ז תמוז תש"א - כ"ה שבט תש"ל
01/02/1970 - 22/06/1941

בן זאב וחיה. נולד ביום כ"ז בתמוז תש"א (22.6.1941) בקיבוץ דליה ולמד בבית-הספר היסודי והתיכון בקיבוץ, בו סיים 12 כיתות. הוא היה חבר בתנועת-הנוער "השומר הצעיר" וכאשר התבגר, פעל בסניף המקומי של "הפועל" והשתתף בקבוצת הכדורסל. שנים אחדות למד לחלל בחליל והצטיין בנגינה. גיורא היה בעל אופי סוער בילדותו ובנעוריו. תמיד היה מלא חיים ומלא מרץ, אוהב עליזות ושמחת תעלולים. מטבעו היה עוקצני ומחוספס כלפי חוץ, אך בתוכו היה חביב ונעים ואיש רעים מובהק, מלא הומור ופיקחות.

גיורא גויס לצה"ל בסוף 1959 והיה חייל טוב ומסור לתפקידיו. הוא היה ישר וכן כלפי עצמו וכלפי אחרים. את אשר היה לו לומר לחבריו-לנשק ולעבודה - אמר ישירות, ללא כל ניסיון להסוות ולייפות דברים. גלוי-עיניים וגלוי-לב היה גיורא. דבר לא עשה ודבר לא אמר מתוך השפלת עיניים. גם ויכוחים ניהל בעיניים גלויות. בדבריו לא הייתה נימה של פגיעה אישית והם נאמרו בהומור הבריא שלו. הוא האמין מאוד במה שעשה, אך לא ניסה להטיף מוסר לזולת. לבו היה רך וחם. תוכו - כברו. הוא אהב את קיבוצו וגם את הצבא, ועל כולם את משפחתו. אשתו מצאה בו חבר נאמן, המוכן למשוך בעול, לעבור משברים ולצעוד לקראת חיי-משפחה שלמים ומאושרים. תכניותיו היו ערוכות ומסודרות. כאשר חזר מן הצבא, לאחר שחרורו, נכנס לענף הפלחה. "לקח את עצמו בידיים", והחל ללמוד. יחסו לקיבוץ היה חיובי, כי הוא צמח אתו יחד וביקורתו לא חלה על השורשים הבריאים של הקיבוץ. זכורה הגדרתו על החברות בקיבוץ, שהשמיע לרגל עזיבת אחד האנשים: "את הקיבוץ יבנו ויקיימו אלה הרוצים בו והאוהבים אותו. כל מי שאינו מרגיש כך - ילך". לאחר שחרורו מהשירות הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות מילואים ביחידת הנדסה קרבית, תחילה כסמל מחלקה ומאז מלחמת ששת הימים - כמפקד מחלקה. תפקיד זה מילא בהצלחה, למרות שלא היה קצין. מפקדו הציע לו פעמים אחדות להיות רב-סמל פלוגתי, אך גיורא סירב, כי לא רצה לקבל תפקיד מנהלתי המחייב טיפול וטרדה בתחומי אפסנאות, מטבח, שגרת מחנה וכו'. הוא רצה להימצא בשדה ככל האפשר, ביחידה המבצעית. בזכות הצטיינותו הרבה בתפקידו, נתמנה למפקד יחידת-משנה, שנשלחה למלא משימות עצמאיות. כך עמד בראש היחידה שהניחה מוקשים על שפת תעלת סואץ וכך היה גם במשימתו האחרונה - כאשר נשלח בראש קבוצת חיילים לשקם את ביצוריו ההרוסים של אחד המעוזים. גיורא ואנשיו נרתמו למשימה במרץ, ובעשרת הימים שעמד בראש העושים הספיק לשנות כליל את מראה המעוז וכל המפקדים והחיילים גמרו עליו את הלל. רגש האחריות שלו והדאגה הרבה לחייליו, הם-הם שהביאו את מותו. ביום כ"ה בשבט תש"ל (1.2.1970) פתחו המצרים בהפגזה קשה מתותחים וממרגמות, על המעוז, שגיורא ואנשיו עמלו בביצורו. בעוד המפקדים והחיילים יושבים לבטח במעמקי הבונקר המבוצר נתקבלה הודעה בקשר כי קבוצת חיילי הנדסה מגיעה למעוז. גיורא זינק, תוך כדי ההפגזה, ממחסה הבונקר אל השטח החשוף, כדי לכוון את החיילים אל מקום מבטחים. חיילים אלה לא היו מיחידתו אלא מיחידה-אחות. וכך, מתוך דאגה לביטחון אחרים, נפצע פצעי-מוות מרסיסי פצצה שהתפוצצה לידו ומת. הניח אישה ושלושה ילדים קטנים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ דליה.

 

 

אח שלי

 

"והחיטה צומחת שוב" שהפך עם השנים למעין המנון אישי שלך בכל ימי הזיכרון שחוזרים במונוטוניות כמעט שגרתית מדי שנה, תוקע לי איזה גוש מעצבן בגרון.

כי תמיד ביום הזה, שכפית עלינו ללא רצונך, כשהשדות מסביב מצהיבים במשטחים מרהיבים, שיותר מכל היו מזוהים איתך, הפכת בעל כורחך ובאופן הכי ציני, למלכד ולמאחד של משפחתנו, באותו היום, באותו המקום, באותה השעה.

היו לך אפשרויות הרבה יותר טובות, אבל אתה בחרת לעשות זאת בדרכך.

 

לפני כחודש, טילנו במדבר יהודה ובמצוק מעל נחל צאלים, כשברקע מעלה נמר המפורסם, סיפר משה בן כיתתך, סיפור שאף פעם לפני כן לא שמעתי –

באחד מהמסעות של טיולי התנועה, בזמן שעליתם את המעלה הקשה הזה, קיבלה אחת הבנות התקפת אפנדיציט, ואתה הספורטאי, האתלט, התנדבת לרוץ במעלה התלול להזעיק עזרה. ואני חשבתי, איזה דמיון, הרי באותו אופן מצאת את מותך המיותר שנים רבות אחר כך.

 

והשנים עוברות, ואין כבר מי שיבכה עליך, כי הזמן עושה את שלו והזיכרונות מתעמעמים והרוח לוקחת את כל אחד מאיתנו למקומות אחרים, לזמנים אחרים, ואני יושב ומגלגל בראש  -

איפה הייתי היום לולא היה משתנה נתיב חיי עם לכתך?

הרי בדיוק באותו הזמן פניתי לדרך אחרת, למקום אחר וחזרתי הביתה, איזו החמצה מותך הוא לכולנו, בכישרונותיך הכול-כך רבים, ולאן היו מתגלגלים חיינו? ומה היה קורה אילו?

ומה עם פנינה והילדים, ההורים, אלישע ואורית והמקום הזה ששינה צורה?

 

ורק אתה נשאר, אותו האח, בחולצת הפסים ועם החיוך הסתמי, מחכה לנו באותו היום, באותה השעה, באותו המקום, שנה אחר שנה, כאילו אומר סתם, "חכו לי מיד אשוב".

 

יונה

 

 

דברים של מאיה באזכרה לגיורא 01.2010

 

המוות כבר היה פה כשנולדתי, והיה לי הכבוד לגדול איתו.

כבוד גדול, כי לא בא אל משפחתי סתם מוות. בא אלינו מוות מיוחד שמגיע רק אל אנשים מיוחדים, ולקח את הדוד שלי- גיורא- שמת מות גיבורים במלחמה. אחר כך הוא חזר שוב כדי לקחת את סבא- שמת כי באותה המלחמה נשבר לו הלב. אז אפשר להגיד שגם סבא שלי- שאני יודעת מתמונות שהוא היה גדול וחזק עם קלשון ביד, וחכם כמו מאה אנשים כי הוא נבחר להיות מזכיר קיבוץ- מת גם הוא מות גיבורים. אז ככה בלי לבחור, כי זה היה בזמנים שעדיין לא שאלו את הילדים מה הם באמת רוצים- קיבלתי מוות.

 

ילדים הם רגישים, הם יכולים להבין גם דברים שלא נאמרים. והרבה לא נאמר. המוות אף פעם לא נאמר אבל היה איתנו כל הזמן, כמו קרוב משפחה שקט. ורק פעם בשנה- ביום מיוחד- יום חג הזיכרון, המוות הגיע לשאת דבריו. כל הילדים נשארו בכיתה אבל אני, בגלל הכבוד של המוות, לבשתי את בגדי השבת הכי יפים שלי ורצתי לבית של סבתא- עם הרבה התרגשות ושמחה. כל החברים במשפחה- גם כאלו שהחליטו שהם כבר מתגרשים מהקיבוץ- התכנסו בבית של סבתא.

ורק בערב כשהעיניים הכחולות של סבתא הפכו לים, הייתי מתחילה לספור אותיות בשלט העץ הגדול "צעירים היינו ומתנו (פסיק) זיכרונו". ומתפללת שלא ירדו גם לי דמעות. ומנסה לא לחשוב על אבא שאיבד את האח שלו, ולא להקשיב למה שמקריאים ברמקול- כי אז הדמעות כבר היו מגיעות וגורמות לי הרבה מאוד מבוכה פרטית.

 

גדלתי מאז. גם הלב שלי גדל, ולמוות יש יותר מקום לשבת בו.

וניסיתי מאוד להבין, וניסיתי כל כך להאמין שיש משהו אחריו- אחרי שהמוות מגיע. באוניברסיטה לקחתי קורס על שכול ואובדן; בביתי, על מדף הספרים, מילים רבות מנסות להסביר; חיפשתי תשובות בעולמות זרים- הרחקתי עד הודו וסין וחכמים יהודיים; נפרדתי מסבתא- שגם אותה לקח לי המוות, וליוויתי אנשים אהובים שגם להם היה הכבוד.

האם הצלחתי להבין ולקבל? כנראה שעדיין לא.

 

אבל גדלתי מאז. תחושות הגאווה והחגיגיות שפעמו בי בילדות פינו מקומן לכאב ולהזדהות בגיל ההתבגרות. סקרנות גדולה באה לאחר מכן, ובשנים האחרונות, כאשר אני כבר אימא לילדים- בא הפחד. פחד מוות, אפשר לקרוא לו. כולם יגידו שכל הורה חרד לילדיו. אולי. אבל אני חושבת שאצלי בלב יש פינה מיוחדת למוות, כי הוא הגיע אלי כבר כשנולדתי. בימים שעדיין לא נתנו לילדים לבחור מה הם רוצים באמת.