שנות הארבעים והחמישים - ההתגייסות ב-1 במאי 1939, עלתה פלוגת החוד למגדל הדבורים, נטתה אוהל ותקעה יתד לקיבוץ דליה. הייתה זו קבוצה מגובשת, הומוגנית בגילה ובעמדותיה החברתיות והפוליטיות – כולם במפ"ם! - וחלק מתנועת עלייה והתיישבות מפוארת, חלוצית – "השומר הצעיר". המגדל שהיתמר במרכז המחנה סימל, כביכול, את האידאולוגיה של קבוצת החלוצים: מסירות טוטלית למען הזולת, הקרבת האני הפרטי למשימות השעה, לצו האומה ולמאבק המעמדי והסתפקות במועט; החומה סימלה את היותה של הקבוצה נבחרת מעם, נבדלת ממנו, ומוגנת מפני השפעות חיצוניות. תחת כנפי האידאולוגיה צמחו עקרונות החיים. למשל: חינוך - ילדי החלוצים, בני הדור השני, חונכו בבית התינוקות, בפעוטוניםובגנים, בבתי הילדים (חברת ילדים) ובפנימייה (מוסד חינוכי) על פי עקרונות החינוך המשותף והלינה המשותפת, במטרה להכינם כדור המשך שיישא את הקיבוץ על כתפיו; דמוקרטיה – הקיבוץ ומוסדותיו מנהלים את אורח חייו של החבר באופן ישיר ומוחלט, ועל כל נושא מחליטה שיחת הקיבוץ; שיתוף – ניהול קומונה בה אין רכוש פרטי והכול שייך לכלל; השכלה – הקיבוץ מעניק לבניו לימודי המשך פונקציונליים בלבד, ולא השכלה כללית ש"אין בה תכלית"; עבודה – ערך העבודה עולה על ערך הפרנסה, העבודה היא עצמית בלבד, אין פועלים שכירים, וכוח עבודתו של החבר מנותב, על ידי סדרן העבודה, לפי צורכיהמשק. שנות השישים עד שנות השמונים – החיים חזקים מהאידאולוגיה לאחר שלב ההתגייסות בא שלב ההתבססות והצמיחה הדמוגרפית. הקיבוץ קלט אנשים מבחוץ, גדל בקצב מהיר והפך בהדרגה לתלת-דורי והומוגני פחות ופחות. פחתה השפעתו של הדבק האידאולוגי שליכד את מייסדיו, ובמקומו באה המסגרת התקנונית – קביעת תקנון לכל דבר ועניין. המפעלים הגדולים נזקקו יותר ויותר לכוח אדם מקצועי וזמין – וזה נמצא מחוץ לקיבוץ. וכשחברי הקיבוץ לא רצו לעבוד בעבודה שגרתית או קשה – נכנסה העבודה השכירה, דרך הדלת הראשית, גם לכל ענפי השירותים. שנות השמונים עד שנות האלפיים – השבר הגדול שנים אלה סימנו את ירידת קרנו של הקיבוץ ואת החיפוש אחר הדרך שתוציא אותו ממצוקותיו. קודם בא המשבר הפוליטי: בסוף שנות השבעים עלה הליכוד, לראשונה, לשלטון, ומפלגות הפועלים – ומפ"ם ביניהן - איבדו את מעמדן המוביל בחברה הישראלית. בהמשך בא המשבר הכלכלי של ראשית שנות השמונים: האינפלציה המטורפת ונפילת הבורסה האיצו את התהליך – והקיבוץ איבד חלק מנכסיו ושקע בחובות. "הבן יקיר לי" של המיתוס הציוני – התנועה הקיבוצית על מאות קיבוציה – עמדה כעת בפני מאבק קיומי, אך הפעם ללא רשתהביטחון של המדינה. המסר התנועתי היה: נעזור לכל קיבוץ למצוא את הדרך הייחודית שבה יצא מן המשבר, אך האמצעים שלנו מוגבלים. מסר זה הועבר גם לחברי הקיבוץ, שהיו בו כבר ארבעה דורות: יותר ויותר חופש לפרט - הלוקח אחריות על חייו; פחות ופחות מעורבות של מוסדות הקיבוץ וועדותיו. השינוי באורחות החיים בא לביטוי, למשל, בהחלטות על תקציבים אישיים כוללים, מעבר ללינה משפחתית, אישור לימודי המשך "בלתי פונקציונליים" תוך הכרה בעקרון "המימוש העצמי", בחירת מקום העבודה בהתאם לרצון החבר, יצירת מסלולי צעירים מגוונים וממושכים "עד שיבשילו להחליט על דרכם", עיצוב תרבות הנסמכת פחות על יצירה עצמית ויותר על תרבות קנויה, ירידת קרנו של חדר האוכל כמרכז הוויית החיים הקיבוצית, ביטול ארוחות הערב וסגירת חדר האוכל בשבתות. אמנם, טרם תם העידן בו העניק הקיבוץ לחבריו רשת של ערבות הדדית טוטלית – אך חוסר הביטחון ביכולתו לעשות זאת, הביא אותם לחיפוש אחר דרך חדשה בה יוכלו להבטיח את עתידם ועתיד בניהם. שנות האלפיים ועד היום – שינוי מינורי ושינוי דרמטי הקיבוץ, שחווה קשיים כלכליים במפעליו, ירידה בהכנסות מעבודת חברים ומשבר דמוגרפי, החליט בו-זמנית להיות אחראילעתידו. הביטוי לכך בא ביולי 2004, עם ההחלטה להיפרד ממודל ההתנהלות כקיבוץ שיתופי שוויוני וכניסה ל"מודל משולב", שבו יש בסיס (נמוך, יחסית) של תקציב שוויוני, משרות החברים מתומחרות וכשישית מ"שכר" החבר מצורף לבסיס התקציב. כעבור פרק זמן קצר אישר הקיבוץ את הכניסה לבחינת שינוי נוסף, שמגמתו מעבר למודל של "קיבוץ מתחדש" – בו מקוימת מערכת ערבות הדדית בתחומי רווחה, בריאות, סיעוד וחינוך, מחולק שכר דיפרנציאלי לחברים ונעשים מהלכים לקראת שיוך דירות ונכסים. תהליך שינוי אורחות החיים, שאושר בהצבעה שלישית בנובמבר 2007, נעשה באופן דמוקרטי, ולאישורו נדרש רוב מיוחס - תמיכה של לפחות שלושה מכל ארבעה חברים. המציאות הקיבוצית, כיום, מורכבת. השינוי "עשה טוב" לרוב החברים מבחינת הכסף הפנוי העומד לרשותם ויכולתם לממשבאמצעותו את מאווייהם, אך הוא מציף, כצפוי, קשיים ומצוקות, תחושות קיפוח ותחושות כעס על אשר אבד, על פערים כלכליים. יחד עם זאת, הסיכוי להקמת קיבוץ מאוזן כלכלית שבו מיושמת תפיסה עסקית של של ענפי חקלאות ותעשייה רווחיים, קיום שירותים המכסים את עלויותיהם ופיתוח יזמויות; קיבוץ שמתקיימים בו מנגנוני ערבות הדדית ויש בו אחריותלעתיד הסוציאלי של החברים; קיבוץ שמתקיימים בו חיי קהילה ותרבות תוססים, מתרחשת צמיחה דמוגרפית באמצעות קליטת בנים ומתעצמת "גאוות היחידה" - גדול כעת מבעבר. בשנים הקרובות, יישום השינוי בדרך סולידרית ככל הניתן, הוא "מבחן העל" של חברי קיבוץ דליה והנהגתם הנבחרת. את השינוי באורחות החיים במהלך מאה שנות חייה של היצירה הקיבוצית, מאז ייסוד קיבוץ דגניה ועד היום, מיטיב לבטא הסופר אמנון שמוש (מעין-ברוך) במאמרו "כשקיבוץ היה קיבוץ". ומה יהיה בעתידו? עתידו של קיבוץ דליה נתון בידיהם של חבריו, ותיקים וצעירים כאחד.
כתב: נחום סיון |
04-9897345
צור קשר
Web-site@k2.dalia.org.il
שלח דוא"ל
