ציוני דרך

מעבר לעצם קיומו היום-יומי, קיבוץ דליה, כשאר הקיבוצים שהתיישבו במקומות מרוחקים מהמרכז, צריך היה ליצור ולעצב בעצמו גם את דמותו החברתית והתרבותית: לגוון את ימות החול ולצקת תכנים בערבי שבת ובחגים. מכנה משותף נוסף לדליה, בראשית דרכה, ולכלל ההתיישבות העובדת, הייתה ההכרה בצורך ליצור, בחזקת יש מאין, תרבות עברית (ואחר כך ישראלית) חדשה בקיבוץ החדש שבארץ (ולאחר מכן במדינה) החדשה: תרבות עברית של עובדי אדמה. מגמה זו מצאה את ביטויה בשאיפה ליצור שפה מוזיקלית ייחודית, שלימים הוגדרה כ"מוזיקה ישראלית". זו שאבה משלושה מקורות: התנ"ך וארון הספרים היהודי, התרבות המערבית והשפעות המרחב הים-תיכוני.

ממרחק שבעה עשורים ניתן לומר שבנוסף למחשבה, לכוונה ולשאיפה ליצור תרבות ומוזיקה ייחודית, בקיבוץ דליה היה גם מאפיין נוסף: הנכונות להשקיע בתרבות לא רק מאמצים אלא גם אמצעים – וזאת גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה כל-כך. לכך נוספה גם הפתיחות לשיתוף פעולה עם השכנים: עם קיבוץ עין-השופט בראשית הדרך, ועם שאר קיבוצי הסביבה, בשלב מאוחר יותר.

ציוני דרך: חזון והגשמתו
היסודות העיקריים לחיי המוסיקה במקום הונחו בעיקרם כבר בעשור הראשון לקיום הקיבוץ והם שלושה:

• "מוזיקה לכל חבר": מקהלת הקיבוץ [ראה פירוט להלן]

• "מבצעים מיוחדים": מגילת רות [ראה פירוט להלן]

• "מבט קדימה": חינוך מוזיקלי לכל ילד

מקהלת הקיבוץ – הוקמה ע"י טוטו (יצחק) דרור במקביל למקהלה שהקים בעין-השופט וברמת-השופט. משלוש מקהלות אלה נוצרה בתחילת שנות ה-50 "מקהלת הרי-אפרים" הזכורה לטוב, אחת המקהלות האזוריות הראשונות, שפעלה עד מחצית שנות ה-60 בערך. מקהלת דליה העצמאית המשיכה לפעול במקביל למקהלה האזורית והיוותה גורם מרכזי בכל חג ומועד עד להתפרקותה ההדרגתית בשלהי שנות ה-60. את מקומה בחגים תפסו הרכבים קוליים-כליים מזדמנים מ"כוחותינו", כולל בני קיבוץ שעזבו.

"מגילת רות" – מופע בזמר ומחול שהועלה בחג הביכורים המשותף עם עין-השופט, במלאות חמש שנים לדליה (1944). ברוח המגילה, אפשר לומר שמגילת רות "הולידה" את כנסי המחולות בדליה (האחרון בהם התקיים ב-1968), וכנסי המחול "הולידו" שורה של הפקות גדולות שנכתבו והולחנו על ידי יוצרים חברי דליה: המחזמר רק זה היה חסר (1964), הרביו המוסיקלי זה מה שיש (1979), התקליט/קלטת לילדים "איך עושים קיבוץ" (1979), וההצגות לילדים "שלום לך כוכב" (1976)

ו"פו הדוב"(1999).

להפקות הגדולות הללו נוסיף כאן גם את ליל הסדר הציבורי, שימיו כימי הקיבוץ (למעט שנה אחת). בדומה לקיבוצים אחרים, הנוסח המקומי של ליל הסדר הציבורי בדליה הוא אירוע אינטראקטיבי של מילה, צליל ותנועה, המתנהל כדיאלוג בין במה לבין ציבור. בשל מקומה הדומיננטי של המוזיקה, גם אירוע שנתי זה שימש קרקע פורייה לכישרונות מקומיים בתחומי הביצוע והיצירה. למען הדיוק מן הראוי להעיר כאן, כי קרנו של ליל הסדר הציבורי ירד בדליה בהדרגה לאור תהליכים סוציולוגיים שהתחוללו בעקבות המעבר ללינה משפחתית והעברת הדגש מן הכלל אל המשפחה הפרטית.

חינוך מוזיקלי לכל ילד – גם אם לא היו עדיין מורים מקצועיים למוסיקה, תפיסה זאת מצאה את ביטויה כבר בקבוצת הבנים הראשונה, שהמחנך הראשון בדליה, ראובן ויגרט לימד אותם שירים, נגינה בחליליות ואף "הפיק" אתם הופעות לחגי הקיבוץ. גולת הכותרת של הפעילות החינוכית בראשיתה היה ביצוע האופרה לילדים "אנו בונים עיר" מאת פול הינדמית בסיום כתה ו' של ילדי הקיבוץ הראשונים (כותב שורות אלו זכה להשתתף בה כ"כנר אורח"). לא עברו שנים רבות והחינוך המוזיקלי התגבש וכלל שיעורי מוזיקה, נגינה בחלילית (מאוחר יותר בכל הכלים) ושיעורי מקהלה, בהדרכת המורה למוסיקה, חברת הקיבוץ (דאז) פרידל מנור (נוסבאום) . את פרידל החליפה חברתנו רבק'לה פארן, הממשיכה להיות מעורבת בנושא גם לאחר פרישתה מהמקצוע.

התפיסה של "חינוך מוזיקלי לכל ילד" מצאה ביטוי ואף העמיקה עם הקמת "המוסד החינוכי בהרי-אפרים" ב-1950: במסגרת הרחבה של בית ספר אזורי משותף פעלו 2 מקהלות, 2 תזמורות כלי פריטה, ומערך נרחב של שיעורי נגינה בכלים אינדיבידואליים (שהתאחד בתחילת שנות ה-60 עם מערך שיעורי הנגינה של מוסד "שומריה" במשמר העמק והפך ל"אולפן מגידו לחינוך מוסיקלי" (שחי ובועט גם היום). טוטו (יצחק) דרור [ראה שם] היה המורה למוסיקה הראשון של "מוסד הרי-אפרים". חבר דליה נוסף, דב (דובי) כרמל [ראה שם] הצטרף אליו ב-1954. מסגרת רחבה זו טיפחה ועודדה כישרונות ובמהלך השנים הצמיחה בדליה מספר מוסיקאים מקצועיים, יוצרים ומבצעים, ברמה הארצית ואף ברמה הבין-לאומית.

שבועות תשס"ט, שלהי מאי 2009.
כתב דב כרמל, דליה carmel.meiradov@gmail.com