רחל פרנקל (קורנינסקי)

 

ראיון עם רחל פרנקל (קורנינסקי)-

פורסם בעלון דליה ינואר 2012.

ראיון-על כוס קפה טרנס-יבשתי-נעם סיון

 

על כוס קפה טרנס-יבשתי עם רחל פרנקל (קורנינסקי)

חודש דצמבר 2011.

אני מראיין את רחלי בשיחה טרנס-יבשתית.

בתיכון היא למדה במגמת מוזיקה ב"ויצו קנדה" בחיפה, ובזכותה גם אני עברתי ללמוד שם. היא שנה מעליי.

שנינו לא בדליה, אך שנינו "של דליה".

בתקופה האחרונה, היא מופיעה בתפקידים מרכזיים על בימות בתי האופרה החשובים ביותר באירופה.

"עכשיו הצ'אנס שלי לעשות קריירה אמנותית"

נעם סיון

 

רחלי: עכשיו אני נמצאת בדירה זמנית בווינה ובקרוב נבוא לבקר בארץ, אחרי שמונה חודשים שלא היינו בה, שזה הרבה זמן.

ההורים שלי היו כאן פעמיים בתקופה זו וההורים של ליאור פעם אחת, אבל לי זה ממש קשה. מצד אחד, זה ממש מגניב כל הסיפור עם הקריירה, אבל מצד שני זה ממש קשה. אנחנו שלושתנו, ליאור, רות ואני, ממש לבד בעולם, אבל זה לא ממש לבד, רק לבד פיזית אבל לא לבד בעולם. לפני ארבע שנים הייתי בסטודיו של האופרה הישראלית, לא עשיתי הרבה תפקידים על הבמה, בעיקר עסקתי בפעילויות לילדים, ואז הבנתי שזה הזמן לנסות את מזלי בחו"ל, כי רציתי להתקדם, רציתי מורה חדשה לפיתוח קול, וגם שיניתי את סוג הקול שלי למצו-סופרן. לפני כן, התחתנתי עם ליאור, שגם הוא רצה לקדם את הקריירה המוזיקלית שלו בחו"ל. לשמחתי, פגשתי שני אנשים חשובים מאוד שעזרו לי לפתח את הקריירה: אחת היא המורה שלי לפיתוח קול, אמריקאית שגרה בברלין, והשני הוא הסוכן-אמרגן שלי, שהוא גם האמרגן של אחותו של ליאור, שהיא זמרת אופרה, כמוני. וזה במקרה לגמרי, כי אני וליאור הכרנו בבּאַר, אז זה ממש מוזר שגם אחותו זמרת אופרה... דרכה הכרתי את האמרגן, שהחליט אחרי כמה שנים לעבוד אתי. רק אז ידעתי שיש לי לאן ללכת, שיש לי מורה טובה וסוכן שישלח אותי לעשות אודישנים. נסעתי עם ליאור לגרמניה והייתי שם שנה בחיפושים. היינו מאוד "קצרים" בכסף, מאוד מחפשים את עצמנו. בסוף התקבלתי לסטודיו של האופרה הממלכתית בברלין. שם זה שונה מאשר בישראל, כי מקבלים את האנשים לסטודיו כדי לחסוך בכסף על התפקידים הקטנים עד בינוניים. אתה בעצם מתקבל לעשות תכניות עבור קהל צעיר וילדים אבל גם לעשות תפקידים על הבמה הגדולה, מה שמאוד מקדם. עבדתי קשה, אבל לא נעים לי להגיד, "התמזל מזלי", בגלל שמזלה של מישהי אחרת לא התמזל... הבחורה ששרה בבית האופרה את התפקידים בקול שלי הייתה חולה כל הזמן. חלק מתפקידם של הזמרים בתכנית לאמנים צעירים הוא להיות מוכנים לעשות "קאבר" לזמרים אחרים ו"לקפוץ" במקומם לבמה ולעשות תפקיד גדול, במקרה שלא יוכלו להופיע. זה קרה לי שלוש או ארבע פעמים עם האישה הזאת, שכנראה הייתה לה שנה קשה או משהו כזה. ככה יצא לי להתחיל בקריירה, שהיא בעצם עדיין בהתחלה. זה מאוד קידם אותי.

 

מישהו גילה אותך?

כבר בהתחלה דניאל בארנבוים שמע אותי וקיבל אותי לסטודיו, ושם נתנו לי צ'אנס להוכיח את עצמי גם בתפקידים גדולים על הבמה. תוך כדי גם נסעתי לתחרויות, למשל, בעבודה הנוכחית שיש לי באופרה של וינה אני שרה שלושה תפקידים, וזה בית אופרה חשוב. הגעתי לכאן לאחר תחרות שזכיתי בה במקום השישי, אבל מנהל צוות השופטים אמר שהוא רוצה שאשיר בבית האופרה שלו. וכך דבר הוביל לדבר וגם האמרגן שלי עושה עבודה טובה מאוד. אחרי שסיימתי את התכנית בברלין, הציעו לי להישאר באנסמבל הקבוע של בית האופרה, אבל קיבלתי הצעות יותר אטרקטיביות בתור זמרת עצמאית. זו גם עבודה מעניינת יותר, כי אין רגע של שגרה. אני והמשפחה הקטנה שלי, עוברים כל חודשיים-שלושה לעיר אחרת, מבית אופרה אחד לשני, לפסטיבל, או להפקה, וזה הרבה יותר מעניין ויותר רווחי מבחינה כלכלית. כשהייתי בסטודיו, ילדתי את הבת שלי וחשבתי שזה הזמן לנדודים, כי באיזשהו זמן, עוד שלוש-ארבע שנים, היא תצטרך להיות במקום קבוע, ואני לא הולכת להיות אימא שמשאירה חצי שנה את הילדה עם המשפחה והולכת, לא מתאים לי, לא בשביל זה הבאתי אותה לעולם. עכשיו הצ'אנס שלי לעשות קריירה אמנותית ואני שמחה שיש לי הזדמנות, כי לא לכולם יש. זה שילוב של הרבה גורמים, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומזל.

 

 

וזה הרבה דברים שהם גם לא רק מקצועיים - קסם אישי וכאלה?

כמו בכל דבר, גם תעשיית הבידור קשורה להרבה דברים אחרים. זה שואו-ביזנס לכל דבר. למשל, יש את התדמית של זמרת האופרה השמנה. פעם היו זמרות אופרה מדהימות, שמשקלן היה טון וחצי, שיכלו לעמוד על הבמה ולהיות מוערכות בתפקיד של נערה צעירה, סופרנית חיננית. היום, אין מצב שמשהו כזה יקרה. בגלל כל המדיה ומה שקורה בעולם, זה לא ייתכן. יכולה לבוא מישהי ששרה טוב ונראית שמנה, או משהו כזה, ומישהי ששרה טוב פחות ממנה תקבל את התפקיד כי היא בלונדינית חטובה. דברים כאלה קורים כל הזמן.

 

אז קיבלו אותך רק כי את מהממת?

כנראה... 

 

האמת שראיתי את התמונות שלך בפייסבוק והן נראות מדהים, מבחינת איפור ושער וכל זה עשו ממך ממש מישהי אחרת.

זה החלק הכי כייפי, כי זה ממש הכי מושקע. מה שעושים ממני זה מישהי אחרת לגמרי. זה נורא כיף ונורא עוזר להיכנס לתפקיד.

 

 

יש לך סיפורים מעניינים על איך השגת תפקידים?

כן, יש לי סיפורים שממש הפכו ל"אגדות אורבניות". יום אחד, בארנבוים החליט שהוא רוצה לשמוע אותי שרה אַרְיָה אחת של סינדרלה, משהו הכי קשה בעולם, שכל מצו-סופרן משקשקת לשיר את זה. שרתי לו את זה בהתראה של יומיים, והייתי נורא בלחץ. הוא אמר לי שהוא אוהב את מה שהוא שומע. עבדתי על זה קצת, נסעתי לי לשבועיים לתחרות אחת וחזרתי לשיעור הרגיל שלי בסטודיו גמורה, בלי קול, ואז קיבלתי טלפון שבארנבוים רוצה לשמוע אותי על הבמה עוד עשר דקות. תבין, זה צ'אנס שכל זמר צעיר מייחל לקבל אותו, וכל זמר צעיר שמקבל צ'אנס כזה גם רוצה להצליח בו. עליתי לבמה ככה, עם המטרייה שלי ובלי איפור ומעיל, ושאלתי: "אני יכולה אולי להתחמם קצת? קצת, אין לי קול היום..." הוא אמר: "לא נורא, אולי נאהב אותך גם כשאת לא מחוממת," אני מסתכלת, ומי יושב לידו? פלאסידו דומינגו, שגם הוא אגדה בפני עצמה. באותו רגע הייתי צריכה להוריד את המטרייה, להוריד את המעיל ולשיר את האַרְיָה הזאת שוב. לדעתי, שרתי אותה ממש גרוע... אין לי מושג מה גרם לו... אבל הוא הזמין אותי לעשות עוד אודישן לאַרְיָה הזאת. בסוף לא קיבלתי את התפקיד, אבל הוא נתן לי תפקיד אחר בסדר גודל דומה.

 

מה סדר הגודל של ההפקות מבחינת ההשקעה, העלויות?

תשמע, אני לא יודעת מאיפה יש להם את הכסף הזה. כל אופרה גדולה מסובסדת על ידי הממשלה ועדיין כרטיסי האופרה נורא יקרים. איפה שאני שרה עכשיו, כרטיסים רגילים עולים 180 יורו, זה מלא כסף... הזמרים ברמות האלה מרוויחים מאוד-מאוד טוב, וההפקה היא בטח בסדר גודל של מיליונים.

 

איך ההרגשה לקחת חלק בהפקה כזו?

אני לא כל כך חושבת על הכסף. מבחינת החוויה, לפעמים אני מוצאת את עצמי רגועה בצורה מפחידה. יש משהו באישיות שלי שמרגיש מאוד-מאוד נוח על הבמה. לפני כמה חודשים, שרתי בפעם הראשונה את התפקיד הראשי (הנערה "רוזינה") באופרה "הספר מסביליה", תפקיד קשה מאוד מבחינה טכנית, כולם מכירים אותו - לי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים ששרתי אותו, וכל שאר הקולגות שלי כבר שרו אותו 20,000 פעם - ושרתי את זה באופרה הענקית של ברלין, עם בארנבוים כמנצח. או-קיי?

 

 

לחץ?

אלה היה שבועיים-שלושה שחשבתי שאני עומדת למות מרוב פחד, או-קיי? אבל כשהגיעו ההופעות איכשהו, על הבמה עצמה, אני כל כך רגועה - אני לא יודעת איך להסביר את זה בכלל. ומיד אחרי ההפקה הזאת שרתי את אותו תפקיד בווינה, ובגלל שהחוויה בברלין כל כך חישלה אותי, הגעתי ממש משוחררת ועשיתי אותו בכיף. יש לי הרבה חברים, זמרים מאוד מצליחים, אבל הם בפאניקה חצי מהחיים שלהם. התופעות הפסיכוסומטיות שהסטרס גורם, גם אצלי, זה לא יאומן. רוב הזמרים שאני מכירה הם פשוט בית מרקחת מהלך, וגם אני סוג של היפוכונדרית. אני מקבלת את זה, כי אני יודעת שלפני פרויקט גדול המערכת החיסונית שלי נחלשת מיד. אני מאמינה שזה מהסטרס ומהכול ואני יכולה לחלות בקלות.

 

אז איך את מאזנת את זה?

עכשיו אני בתקופה בה אני מרגישה לחוצה בגלל תפקיד שאני מתחילה לבצע, אז אני לוקחת יותר ויטמינים, מנסה יותר לשמור על עצמי. מה שמאוד מאזן אצלי את העניינים זו הילדה. זה שם את הדברים בפרופורציות, והיו לי פרופורציות לא רעות גם לפני... היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי, היא והבעל שלי, ואני בת מזל שיש לי אותם אתי כל הזמן, אני אומרת על זה תודה כל יום.

 

איך זה מסתדר באמת?

זה מסתדר מעולה. הבעל שלי מוזיקאי, וכמוזיקאי, אתה בטח מכיר את זה, אם נותנים לו את הזמן לעשות את המוזיקה שלו - הכול בסדר. הוא שומר על רות כשאני לא נמצאת. סדר היום שלי, של כל זמר, הוא שרירותי לגמרי. בחזרות זה מקסימום שש שעות ביום, מחולקות באמצע, ובזמן ההופעות הרבה פעמים אין כלום בין לבין, הופעה, יום חופש, הופעה, יום חופש וכו'. כך שסדר היום שלי הוא לא תובעני מדי, ומתי שאני יכולה אני אתה.

 

בת כמה היא עכשיו?

שישה-עשר חודשים.

 

מדברת?

כן. היא גם שרה ורוקדת מאוד יפה. היום שרתי לה "קילפתי תפוז" והיא שרה "פה פה פהההה" בדיוק בקצב. אם שרים לה שיר היא יכולה להשלים את האוקטבה בסיום בדיוק. זה נראה לי שזה בגלל שאני שרה לה מאז שהיא נולדה כל הזמן, וליאור שם לה מוזיקה כל הזמן.

 

יש איזשהו סיכוי שתחזרו לישראל? לקיבוץ?

אם נחזור לישראל אז נחזור לקיבוץ. זה מה שאני יודעת. נראה לי. בוא נגיד שזה קונפליקט שהולך אתי כל הזמן, לא עובר יום שאני לא שואלת את השאלה הזאת. אבל החברים שלי ואני שואלים כל הזמן איזו דרך יש לנו לעבור בארץ עם כל מה שקורה, ולי "הולך קלף" כל כך טוב... אני יודעת שאם נחזור לארץ נקבל את מה שחסר, שזה משפחה וחברים. זו נקודה מאוד חשובה לנפש ולבריאות ולהמון דברים שאנחנו אפילו לא יודעים, אבל מצד שני, עכשיו זה הזמן בחיים שלי שאני צריכה לפתח את עצמי, לחשוב מה אני רוצה להיות כשאהיה בת ארבעים. אולי עוד כמה שנים אהיה מספיק מבוססת מבחינת השם שלי בעולם, כדי שאוכל לעשות איזשהו שילוב של הארץ וחו"ל. היום לא יתעסקו יותר מדי עם מישהי שגרה בישראל והיא ברמת המוּכּרוּת שלי. אני יכולה להצליח בארץ כמוזיקאית, אבל זו תהיה פשרה מאוד-מאוד גדולה לחזור עכשיו. זה יהיה ויתור על דבר שהוא מאוד נכסף בעיניי ובעיני אנשים רבים.

 

מהצד זה נראה כמו לחיות את החלום...

כן. אבל החלום שלי לא היה להיות זמרת אופרה מפורסמת. החלום שלי היה תמיד לחיות חיים מאוזנים עם משפחה ואהבה. עכשיו יש לי את המשפחה הקטנה שלי אתי, והמשפחה הגדולה שלי באים אליי או שאנחנו באים אליהם. אני מרגישה שהולך לי טוב, שטוב לי בחיים. אבל החלום הוא מעבר ל... תראה את זה ככה, יש לי עבודה ממש שווה. הרבה אנשים עובדים בדברים שהם לא אוהבים לעשות, ולי יש מזל גדול שאני יכולה להתפרנס ממה שאני אוהבת לעשות, ועושה טוב. הדבר הזה עוזר לי מאוד להישאר בפוקוס, עם כל הדברים שהמקצוע הזה מעורר כמו חוסר ביטחון תמידי, פרפקציוניזם מעצבן, רגישות לביקורת - דברים שחייבים לעלות כשאתה עומד חשוף ועירום מול 2,000 איש שמסתכלים עליך בסטנדרטים שלהם, שהם הכי גבוהים בעולם. אז יותר נוח לי לחשוב על זה כעל עבודה. ספרי לי על התכניות לעתיד. עכשיו אני מסיימת את התקופה בווינה, ואחרי ביקור קצר בארץ אסע לשיר בבית האופרה של באדן-באדן בגרמניה. אחר כך אשתתף בפסטיבל זלצבורג באוסטריה ואז אקליט את אותו פרויקט ב-EMI בברלין - וזה מרגש, כי אף פעם עוד לא הקלטתי ובטח שלא ב-EMI. מאוחר יותר, בקיץ, אהיה בצרפת, בהמבורג, ואז בסקוטלנד. אז בעצם 2012 וחלק מ-2013 כבר מתוכננות.

 

איך זה לחיות ככה?

זה די מטורף שיש אג'נדה והכול מדויק, לפי התאריכים, כל כך הרבה זמן מראש. זה מתאים לרוב לפרילאנסר. בעולם האופרה אנשים סוגרים תכנית לשלוש עונות מראש. יש בכך יתרון, כי אני תמיד יודעת מראש מה אעשה, אבל מצד שני, הסוכן שואל אותי לפעמים: "תגידי, את יכולה לעשות תפקיד X בינואר 2014?" אז אני עונה לו: "מה, אני יודעת מה אוכל לעשות ב-2014? זה עוד שלוש שנים!" קשה להיות גמיש, אבל אין תלונות. אני מה זה שמחה שאני ככה.

 

יצא לך כבר להגיד "לא"?

הציעו לי לא מזמן להופיע ב"אחד נגד מאה" בערוץ 2, ואמרתי לא. אתה מכיר את התכנית? אני לא הכרתי אותה... חשבתי לעצמי שזה מוגזם מבחינת הלחץ שזה ייצור עליי ולא חשבתי שזה חיובי. אבל למען האמת, לרוב הדברים אמרתי "כן", גם כשלא ידעתי אם אני יכולה לעשות את מה שביקשו. היה לי קצת מזל של טיפשים בקטע הזה, אבל זה גם מאוד מאתגר ולוקח אותך למקומות חדשים שלא ידעת אם תוכל להגיע אליהם.

 

 

תגידי, את עוד לומדת?

כן, אני לוקחת שיעורי פיתוח קול פעם בכמה זמן, בעיקר כשאני מרגישה שקשה לי להתמודד עם משהו שאני שרה. לאחרונה, בגלל שאני מסתובבת כל כך הרבה ואין לי קשר למורה שלי, היא סוף-סוף שכנעה אותי שאקח אצלה שיעור ב"סקייפ". התחלתי ללמוד, למרות שתמיד זה נראה לי מטומטם והדבר הכי לא הגיוני לעשות... והאמת? זה עוזר לי, אני שרה לה חצי שעה מול ה"סקייפ" והיא מיד יודעת מה קורה לי, כי היא מכירה אותי כל כך טוב. אני חושבת שלכל מוזיקאי כדאי לקחת שיעור מדי פעם. תחשוב כמה לחצים יש על הגוף, והגוף הוא הכלי, בעיקר אצל נשים, דברים זזים, כל ההורמונים, אז צריך לשמור עליו, וברמות הגבוהות של היצירה צריך לשמור טוב יותר.

 

איך זה עובד מבחינת הטכניקה ברמות הכי גבוהות?

זה מאוד-מאוד קשור לתפקיד, לכך שאהיה מסוגלת לשיר אותו טוב, גם את הקטעים הקשים שעליהם צריך יותר להתעכב. יש תפקידים שאני כבר שרה ברמות הכי גבוהות של בתי אופרה, ואני עדיין לא בטוחה בהם טכנית. בשירת אופרה יש כל כך הרבה גורמים: צריך לשחק, צריך להביע את הטקסט, צריך מבטא מושלם בכל שפה, צריך לדעת בעל פה "טונות" של מוזיקה, וכמובן, טכניקה טובה. לכן יכול לקרות שבפעמים הראשונות בהם עושים את התפקיד לא כל הדברים האלה יהיו מושלמים. אולי שרתי טכנית טוב אבל לא שיחקתי טוב? אולי שיחקתי טוב ולא הלך לי הצליל הגבוה באַרְיָה? קורים דברים כאלה...

 

מלמדים אותך משחק?

חבל שלא למדתי את התחום, זה היה עוזר לי אם הייתה לי טכניקת משחק טובה יותר. אבל יש לך את זה קצת באופן טבעי. זהו, אז אם יש לך את זה בטבעי ויש לך במאי טוב אז זה יצא. הבעיה שלי היא שהרבה פעמים אני מגיעה ותוך שלושה ימים עולה על הבמה. התפקיד שעשיתי, של רוזינה, שעשיתי אותו בווינה - שם זה בית חרושת לאופרה. יש אופרה אחרת כל ערב ויש להם 40 הפקות של אופרה בשנה, זה פסיכי, אין אף מקום כזה בעולם! וזה אומר שאין תקציב ואין זמן לעשות חזרות - כששרתי את התפקיד הענק הזה, הפעם הראשונה בה ראיתי את הבמה הייתה חצי שעה לפני ההופעה! לא הייתה לי חזרה אחת עם התזמורת. הייתה לי חזרה אחת קצרה מאוד עם המנצח. היו לי כמה חזרות שאמרו לי פשוט איפה להיות מתי... התפאורה הייתה בנויה משתי קומות, כשאני אמורה, באיזה מעבר קצר באַרְיָה שלי, לרדת את שתיהן, להגיע למרכז הבמה ולהתחיל לשיר... זה היה פסיכי, אני לא האמנתי בכלל... אבל קורים דברים כאלה. צריך פשוט להיות קוּל.

 

זה נשמע כמו הופעה בבּאַר בירושלים כשאין זמן לעשות באלאנס...

נכון, ולכן הרבה יותר פשוט לעשות את זה כשכבר שרת את התפקיד שלושים פעם ואתה יודע מה אתה רוצה כל רגע לבטא מבחינה דרמטית, שלא משנה מה אתה עושה - זה יהיה מעניין, אבל בשבילי זו הייתה אולי הפעם החמישית ששרתי את התפקיד, אז זה היה מלחיץ.

 

באיזה שפות את שרה? את גם יודעת לדבר אותן? מבינה מה את שרה?

אני מבינה כל מילה שאני שרה. זה אומר שאני יושבת עם טקסטים ומתרגמת אותם, וזה אומר שאני לומדת את השפות, בסופו של דבר. ספרדית יש לי קצת מהבית, איטלקית למדתי, אז אני מבינה טוב. גרמנית - אני כבר ארבע שנים בארצות דוברות גרמנית ואני מדברת שוטף, די גרוע אבל שוטף. הדקדוק הגרמני הוא פשוט בלתי אפשרי, אז אני מדברת ממש גרוע אבל מבינים אותי תמיד. זה כמו שעולה חדש מרוסיה יבוא ויגיד: "אתה יודע אומרת איפה בית שימוש?" הם מבינים, מעריכים את המאמצים. בצרפתית אני מבינה את התחביר ויש לי קצת אוצר מילים, אני יכולה לקרוא טקסטים. רוסית - פעם ראשונה בחיים שלי שרתי בקיץ הזה. פשוט ישבתי מול ה"סקייפ" עם ידיד שלי, רוסי, ועברנו מילה מילה איך להגות אותה. אתה יודע איך זה רוסית: הוא אומר לך "אי" ואתה אומר לו "אי" והוא אומר: "לא אי... אייי!". לאף אחד לא אכפת שאתה בא מארץ שלשפה שלה אין שום דמיון לשפות שהם מדברים. זה לא משנה להם, אין תירוצים.

 

מה היה הסולו הראשון שהופעת אתו בחיים?

בכיתה ד', נראה לי ששרתי בפסח בקיבוץ את "ציון תמתי", כשמקהלת הגברים מלווה אותי. או אולי את "חנה זלדה" בחנוכה או משהו כזה... אבל זה היה בכיתה ד'.

 

תכל'ס, רחל, נראה לי שבקיבוץ את מקור אדיר לגאווה!

באמת? דרך אגב, בווינה יש קטע שהאופרה היא מורשת שלהם, שפעם ראשונה בחיים שלי קורה לי שאני מחלקת חתימות אחרי הופעה של אופרה, וזו "פדיחה" שלא תאומן כי יש לי באנגלית כתב של ילד בן שלוש. אני אמרתי שאני חייבת להתאמן על החתימה שלי כי זה פשוט מביש... מישהו עוד יעלה את זה ליוטיוב: "תראו את החתימה של רחל פרנקל!".