היה היה יער

היה היה יער: על אזור רמת מנשה

מחברים:

ד"ר עוזי פז- ביולוג וזואולוג, חוקר של נופי החי והצומח בא''י בעבר ובהווה

ד"ר מחמוד זחאלקה - מורה לביולוגיה במכון הערבי בבית ברל.

טבע  הדברים,  פברואר-מרץ 1997 , גליון 20.

"ומשלושת עבריה, ממזרח, דרום ומקצת מן הצפון, יסובבוה יערים גדולים שבארץ ישראל. אילני סרק הנקרא רתמים ובערבית בלוט (הכוונה היא לאלוני תבור – ע.פ). ויש מקומות כיער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנית; באופל יהלוך". כך, בעברית ארכאית, כתב בשנת 1894 ו' יעקב ספיר הלוי מירושלים בעיתון "שומר ציון הנאמן", העיתון הדתי הראשון בעברית. כתבתו נועדה לשבח את אתרוני ארץ ישראל, אך באותה הזדמנות הותיר לנו תיאור מעניין ומפתיע של סביבות אום אל פחם, המרכז החשוב לגידול אתרוגים בארץ ישראל באותם ימים.

לנוסעים בכביש נחל עירון, המתפתל למרגלותיה של אום אל פחם, ומוכר אולי יותר בשם ואדי ערה, תיאור זה נשמע דמיוני ומופרך מיסודו; אמנם פירוש השם "אום אל פחם" הוא "אם הפחמים" ויש בו משום רמז על עיסוק תושביו. אך "אם" זו מיותמת כיום: לא פחמים, לא עצים ולא יער. בצדק אפוא מתגנב החשד ללב שמא אין זו אלא עוד אחת מאגדות ארץ ישראל.

יעקב ספיר הלוי אינו מתייחס בדבריו אל הגבעות שממערב לאום אל פחם - אל תחומי רמת מנשה. גבעות אלה קרחות כיום וחשופות ברובן מעצי בר או משיחים. אפילו בני שיח קטנים, כסירה הקוצנית הנפוצה כל-כך בהרים ובגבעות ברחבי ישראל, נוכל למצוא בהן רק פה ושם, בכתמים קטנים יחסית. האמנם מערומיהן של גבעות אלה הם פועל יוצא של כריתה לצרכי פחמים? חשד זה מתגבר לנוכח השוני הרב בין מערבו של האזור - הר חורשן, יער אלונה ואזור בוריקה לבין שאר תחומי הרמה: במערב האזור חורשים מפותחים ויפים, מהם שהוכרזו כשמורות טבע ומהם המיועדים להכרזה כזו. ואילו במרכז הרמה ובצפון מזרחה, משתרעים כרי מרעה למלוא העין ומתפרקדים על מורדות הגבעות ופסגותיהן. זהו המראה כיום. האמנם כך הייתה דמותו של הנוף גם בעבר?

בראשית שנות ה- 30 ביצע פרופסור אלכסנדר אייג, חלוץ המחקר הבוטני בארץ, סקר מקיף של יערות אלון התבור. הוא טען כי צומח השיא (CLIMAX) של אזור רמת מנשה הוא יער פתוח של אלון תבור. כלומר, לולא נפגע ביד אדם, היה האזור כולו עוטה יער אלונים. דעה זו מקובלת ומוסכמת על רוב החוקרים מאז ועד היום. עדויות רבות המספרות על הפגיעה בחורשים במרוצת הדורות, מחזקות דעה זו.

ק.ר. קונדר (C.R. Conder) שעמד בין השנים 1872 ל- 1875 בראש הסקר של הקרן לחקירת ישראל (Palestine Exploration Fund, P.E.F), כותב: "על-פי סימנים המצויים בכל הארץ, מסתבר כי שינויים ניכרים חלו בצומח הבר להפחתת העצים. עתה, באין חוקים להגנת היער, חוטבים האיכרים ושורפים עצים להסקה ("חטאב"). פעולות כריתה אלה משפיעות ללא ספק לרעה על מראה הארץ". אין פלא אפוא, כי מסקנתו היא: "האדם ולא הטבע הוא שהחריב את טיב הארץ". ואמנם לפי החוקה התורכית היו היער הטבעי, או החורש, בחזקת הפקר. רק בשנת 1903 חקקו השלטונות העות'מאניים חוק יערות, אך לעתים מזומנות, תמורת "בקשיש" נאות, כמקובל באותם ימים, הם הרבו ברישיונות כריתה או העלימו ממנה עין.

התרשמות דומה לזו של קונדר הייתה גם לאבשלום פיינברג, אשר כתב באוקטובר 1915 להנרייטה סאלד:

"בארץ הזאת נוהגים שבטי הערבים לנדוד עם עדר העזים והגמלים שלהם ממקום למקום ולהחריב כל צומח בגרזן, בשיניים ובאש".

הצורך בשימוש בעץ בארץ החריף במיוחד במהלך המאה ה- 19. במשך התקופה הממלוכית, וכך גם בימי העות'מאנים, נע מספרם של תושבי הארץ, לפי האומדנים, בין 160,000 ל- 225,000. הקיפאון הדמוגרפי נמשך עד לשנת 1840. אז, תוך כ- 100 שנה - פרק זמן קצר יחסית, כמעט ששולש מספר התושבים, והגיע עד 700,000. לנתונים אלה הייתה, כמובן, השפעה רבה על השימוש בעץ ובמוצריו, וממילא גם על השינויים המהירים והתמורות שהתחוללו בנוף.

לחץ כאן להמשך הקריאה